שמעון פרס, נשיא המדינה לשעבר, נהג לדבר בגנות לימודי ההיסטוריה. "אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מבטל את
לימודי ההיסטוריה, הרי בעידן האינטרנט אין טעם לשנן כמה אנשים נפוליאון הרג",
הוא אמר באחד המקרים.
אף פעם לא אהבתי את האמירות הללו; את הביטול, את הזלזול הזה בהיסטוריה
ובלימודהּ. ראיתי בכך בעיקר פוזה, של מי שרוצה להצטייר כ"איש המחר"
להבדיל מ"אנשי האתמול", כמי ש"מתגעגע לעתיד", וכזקן הכי צעיר,
כפי שהללוהו עיתונאים חנפים.
יֶדע עולם חייב לכלול את ידע העבר; העבר של העולם, העבר של האנושות,
העבר של העם, העבר של המשפחה. ללא עבר אין שורשים ומי שנדמה לו שהבוקר הכל החל,
לעולם לא תהיה לו פרספקטיבה ליצור את העתיד. אמירות אלו מעודדות בורות, רדידות,
שטחיות.
הכרת ההיסטוריה נועדה בראש ובראשונה להכרת העולם, אך גם להפקת לקחים
מן העבר לעתיד, וגם כדי לגבש זהות לאומית, המבוססת תמיד על מסורת ותרבות לאומית.
כאשר אני שומע אנשים הבזים למסורת הלאומית, יש לי ספק באשר למחויבותם להווה ולעתיד
הלאומי.
אני מזדהה לאין ערוך עם דברי יריבו של פרס, יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל
ועתידו לוט בערפל". דברים דומים אמר גם נפוליאון בונפרטה: "עם ללא עבר,
אין לו עתיד".
גם אסף, משורר תהלים, מרשה לעצמו לחלוק
על שמעון פרס, והוא מדבר בשבח הכרת העבר, כדי לקיים את העתיד. במזמור עח הוא סוקר
את ההיסטוריה של עם ישראל מיציאת מצרים עד מלכות דוד. תיאורו הוא סיפור מחזורי של
עם חוטא, נענש, נמחל לו והוא נגאל; שוב חוטא, שוב נענש, שוב נסלח לו והוא שוב נגאל
וחוזר חלילה.
במבוא למזמור, מסביר המשורר את חשיבות
החינוך על אדני העבר ועל חשיבות הנחלת המורשת לדורות, עד דור אחרון.
אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם
וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ.
לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם
לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים
תְּהִלּוֹת יְהוָה,
וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו
אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב
וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל,
אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ
לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם.
לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן
בָּנִים יִוָּלֵדוּ
יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם.
וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם
וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל
וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ.
במחלוקת העמוקה בין הנשיא שמעון פרס
לאסף המשורר, הנשיא השלישי זלמן שז"ר מצדד באופן חד משמעי בעמדת המשורר.
"אין יכולת לדור למסור משהו חשוב
לדור הבא, אם לא קיבל כראוי מהדור שהיה.
סימן מובהק לקבלה הוא: עכל את הדבר, עד
כדי כך שהדבר עובר דרך לבך ונעשה לשלך, ואז ראוי ואפשרי הוא להיות נמסר לדור הבא.
בלי קבלה אין מסירה, אי אפשר לך למסור
למישהו אחריך – אם אין בך היכולת לקבל ממי שחי לפניך. כלומר: מבחינה רוחנית, אם
אתה יתום – אתה גם עקר. התנאי שתדע להיות מנחיל – אם תדע לחדש ולשמור על הקיים. רק
בשילוב שלושת הדברים – לקבל כראוי, לחדש כראוי, למסור כראוי – יש אפשרות של רציפות
הדורות".
מן הראוי שנזכור: מבחינה רוחנית, אם
אתה יתום – אתה גם עקר.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
