* אויב נולד - ברוכים הבאים לתכנית הריאליטי: אויב נולד.
פשקווילי נאצה מציפים את הרשת, ועל המוקד - פרופ' אסא כשר. ביריוני הרשת
מה"שמאל" מכים בו ללא רחם. אני משוכנע שאפילו אחוז אחד ממגדפיו ומנאציו
לא קראו את הקוד האתי שהוא הציע ושנגדו הם יוצאים לג'יהאד.
* מתמטיקה פוליטית - שמעתי טיעון מאוד משכנע נגד הקוד האתי
לאקדמיה שניסח פרופ' אסא כשר וזוכה למתקפות קשות מצד מי שלא קראו אותו. הטיעון
נועד להוכיח שאסא כשר, שכידוע הוא "ימני", כיוון שאינו מדקלם כאוטומט את
סיסמאות השמאל הרדיקלי, הוא קוד שנועד לסתום את פיות השמאל. "אם מרצה יאמר
שישראל היא דמוקרטיה, זה לא ייחשב פוליטי. אם מרצה יאמר שישראל אינה דמוקרטיה זה
נחשב פוליטי". ואו! ממש סתימת פיות. ובכן, במקרה הזה השאלה כלל אינה אם מדובר
בטענה פוליטית או לא פוליטית. ההשוואה היא למרצה למתמטיקה שיאמר לתלמידיו: 2=1+1 לעומת
מרצה שיאמר לתלמידיו: 9=1+1. הטענה השניה אינה פוליטית, אבל היא לא מתמטיקה. המרצה
השני אינו ראוי ללמד מתמטיקה, לא כיוון שהוא פוליטי, אלא כיון שהוא ברמה מקצועית של
מרצה למדע המדינה, שיאמר שישראל אינה דמוקרטיה.
* צורך בדיון אתי - כל מי שקצת מכיר את האקדמיה הישראלית יודע, שאם יש בישראל טרור
אקדמי, הוא ממש לא מהכיוון שנגדו יוצאים בחמת זעם אלה שמסתערים על הקוד האתי שהציע
פרופ' אסא כשר, בלי שקראו אותו. מה כוונתי טרור אקדמי? מצב שמרצה שדעותיו שונות
מהקו ההגמוני, יחשוב עשר ועשרים פעם לפני שיביע את דעותיו. וחמור יותר, מצב שתלמיד
שדעותיו שונות מהקו של המרצה, יחשוב מאה ומאתיים פעם בטרם יביע את דעתו. זאת בדיוק
מציאות שראויה לבחינה ולדיון. איזה דיון? בראש ובראשונה אתי. כלומר לא משפטי ולא
תקנוני, אלא ערכי, מוסרי, חינוכי. ומיהם אלה שיוצאים נגד הקוד האתי שלא קראו?
בדיוק אלה שפוחדים מדיון אתי. ולמה הם פוחדים מדיון אתי? כי הם רוצים להנציח את
המצב שעלול להשתנות אם יתקיים דיון אתי. הם אינם רוצים כל דיון ביקורתי, שעלול
לערער את ההגמוניה שלהם.
קראתי את הקוד האתי קריאה ראשונית, וטרם גיבשתי עמדה מובנית על תוכנו.
איני יכול לומר שאני מסכים עם כל מילה ולא שאני מתנגד לכל מילה. אבל אני תומך מאוד
בצורך בדיון אתי, ואין מתאים מפרופ' כשר להוביל דיון כזה. עזות המצח של המסתערים
עליו בתוקפנות רק מוכיחה את הצורך הזה.
* ממשיכם של ברק ואולמרט – "הארץ" פרסם את מסמכי המו"מ שניהל ממשל אובמה באמצעות
מזכיר המדינה קרי, בין נתניהו ואבו מאזן. המסר של "הארץ" הוא ששני
המנהיגים אשמים בכישלון, כי הם קיבלו רגלים קרות ולא עשו את הצעד המעשי.
אבל מה שמעניין, ומה שחמור, אינו ההערכה של הכתב, אלא המידע העובדתי.
המידע מעיד על הוויתורים המטורפים שנתניהו הסכים להם. המסמך שנתניהו היה שותף
לניסוחו אמר: "הגבול החדש, הבטוח והמוכר ברמה
הבינלאומית של ישראל ופלסטין יעמוד למשא ומתן על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים
מוסכמים הדדית, שגודלם ומיקומם ייקבעו במשא ומתן, כך שפלסטין תתקיים בשטח שיתכתב
בגודלו עם השטח שהיה תחת שליטת מצרים וירדן לפני ה-4 ביוני 1967, עם רצף
טריטוריאלי בגדה המערבית".
לצורך השוואה, אלה היו הקווים האדומים
של רבין למו"מ, כפי שביטא אותם בנאומו המדיני האחרון ערב הירצחו: "גבולות
מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים.
לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים
אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה
אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת
ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את
צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת
הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה
ושומרון".
למרבה הצער, נתניהו אינו ממשיך דרכו של
רבין, אלא ממשיך דרכם של ברק ואולמרט.
* המתמטיקה של נתניהו – נתניהו אמר שהוא גאה על כך, שאחרי עשרות שנים, הוא ראש הממשלה
הראשון שמקים יישוב חדש – עמונה. בשיטה הזאת הוא יכול היה להקים יישובים רבים –
לעקור ולבנות להם אתר חדש. עמונה אינו יישוב חדש, אלא נקודת הקבע של היישוב הישן.
סביר להניח שזה מה שנתניהו מסביר לטראמפ...
* מבחן המנהיגות של בנט – גל הסתה ונאצה
ימננית נגד נפתלי בנט, מציף את הרשת. מה חטאו הכבד? הוא עומד לנאום בוועידת השלום
של "הארץ". אוי אוי אוי.
ברור שהוא ישמיע שם את דעתו ולא את דעת האכסניה. אבל הוא מוצג כבוגד
שמשתתף בכנס אנטישמי ש"הקרן" שותפה במינונו, רחמנא לצלן, ומכאן שזהו כנס
טרוריסטי להחרבת ישראל ובנט שותף לפיגוע.
אז מי ומי במנאצים? כמובן אנשי הימין הקיצוני, מן הסתם. אך יותר מכך,
הימין הביביסטי. הרי כידוע בנט הוא אויב של משפחת נתניהו, ומתחרה עמו על
"הבייס". ואם אפשר להסית נגדו כ0מולני – מה טוב.
טוב מאוד שבנט הולך לוועידה. טוב שפוליטיקאים משמאל מוזמנים להשתתף
בכנס ירושלים של העיתון "בשבע" ונענים להזמנה, וטוב שפוליטיקאים מימין
מוזמנים להשתתף בוועידת השלום של "הארץ" ונענים להזמנה. חשוב לקיים
הידברות בין חלקי העם, ולא להתנתק. חשוב לקיים כנסים של החברה האזרחית, שבה בעלי
הדעות השונות מקבלים במה להצגת תפיסתם. ואין לתת לפנאטים ומחרחרי השנאה לתת את
הטון.
הלחץ המופעל על בנט כבד, וזהו מבחן מנהיגות בעבורו. האם הוא יעמוד על שלו
או ייכנע? האם הוא מנהיג או סמרטוט?
* לפיד בעד ונגד ההתנתקות - לאחר ההתנתקות פרסם העיתונאי יאיר לפיד פשקוויל נורא, שבו אמר
שבעצם ההתנתקות נועדה ללמד את המתנחלים לקח. כלומר, לדידו, העקירה לא הייתה מחיר
כואב של צעד מדיני ביטחוני הכרחי, אלא היא הייתה המטרה.
השבוע התראיין הפוליטיקאי לפיד בתכנית המצוינת קלמן וליברמן
ב"כאן", ואמר שיש ללמוד את לקח ההתנתקות, אותה תיאר ככישלון מוחלט, והצהיר
שאין לחזור עוד על מעשים כאלו. הוא אמר זאת ביום שבו היה אורח הכבוד בחנוכת שכונה
חדשה בכפר עציון, אירוע בו נשא נאום נלהב בזכות ההתיישבות.
ניתן להסביר זאת בשתי דרכים אפשריות. על פי הסבר אחד, לפיד של המאמר
ההוא, הוא לפיד האמתי. לפיד שאנו רואים היום הוא תחפושת פופוליסטית כדי לקרוץ לקהל
הבוחרים. על פי הסבר שני, לפיד הוא פוליטיקאי פרגמטי, שהמציאות שכנעה אותו שצעד
שהוא תמך בו בעבר היה שגיאה והוא הפיק את הלקח.
מה האמת? איני יודע, אבל באופן בסיסי אני נוטה להאמין לאנשים, ולכן
אני נוטה יותר להסבר השני. אולמרט וציפי לבני שינו את דעותיהם. מי אמר ששינוי
והתאמת עמדות הם רק בכיוון אחד?
* קמחא דפסחא - המון אלים ופרוע של מאות מתושבי כפר קאסם ניסה לעשות שפטים בקומץ
שוטרים שביצעו את תפקידם: מעצר חשוד בפלילים. הם הציתו ניידות משטרה, הם יידו
אבנים בשוטרים וזה לא היה רחוק מלינץ' בשוטרים. בהתגוננות השוטרים נהרג אחד
הפורעים. ואיך מגדיר זאת גדעון לוי? "טבח כפר קאסם 2". ומה קרה לטענתו?
המאבטח ירה בפניו של מפגין. כלומר, קבוצת מפגינים נושאת כרזות עמדה על המדרכה ושרה
שירי שלום. התקרבה אליהם ניידת משטרה, וצלף משטרה כיוון את הרובה וירה לפניו של
המפגין. ולמה הוא עשה זאת? כי "איתרע מזלו
של מוחמד טאהה, והוא נולד ערבי". או כפי שקבעה הכותרת
של הפשקוויל "ערבי טוב, ערבי מת". גדעון לוי רק שכח להזכיר, שדמו של
ההרוג נאסף והוקפא, כדי להשתמש בו בפסח הבעל"ט לאפיית מצות.
* רוח רעה – לכאורה, אירופה שומרת על ערכיה ועל צביונה. עובדה – מקרון ניצח את
לה-פן בצרפת ומיי ניצחה את קורבין בבריטניה. אך אסור להיות שאננים. רוח רעה, רעה
מאוד, מרחפת על שמי אירופה. העובדה שמנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת ומנהיג
השמאל הרדיקלי האנטישמי ותומך הטרור בבריטניה זכו בעשרות אחוזים כל אחד, והם
מאיימים על השלטון ומאתגרים אותו, היא סכנה חמורה לשלומה ועתידה של אירופה, לשלומו
ועתידו של העולם. 70 שנה אחרי מלחמת העולם השניה, אין כל ביטחון בעתידה של אירופה
כחברת רווחה דמוקרטית וליברלית.
* רשע וטוב לו – שלושה פיגועי טרור קשים בבריטניה, ונציגם של הטרוריסטים בפוליטיקה
הגדיל בצורה משמעותית את כוחו.
* בגלל אקיבוש - למה ארגון הטרור האיסלמיסטי דאעש תקף את מדינת הטרור האיסלמסטית
איראן? בגלל אקיבוש שכבר חמישים שנה משכיט אותנו.
* חמישה מכל שישה – המחקר על פיו אחד מכל שישה מבני הדור השני של העולים מחבר העמים
ירד מן הארץ מדאיג, אף שתוצאותיו שנויות במחלוקת ויתכן שהוא מוגזם. אכן, יש להצטער
על כל ישראלי שיורד מהארץ. תמיד עלינו להשתפר ולבחון את עצמנו – היכן טעינו, מה
עלינו לעשות כדי לצמצם את הירידה. אבל כדאי גם לא לאבד פרופורציות. 5 מתוך 6 מבני
הדור השני של העולים מחבר העמים נקלט בישראל, חי בישראל, מקים בישראל את משפחתו.
זו אחת ההצלחות האדירות בתולדות הציונות.
* סרט אהבה ארצישראלי – שלוש פעמים ראיתי את הצגת היחיד של עדי בילסקי, אותו כתבה פנינה
גרי, "סיפור אהבה ארצישראלי". ובשלוש הפעמים, נלוותה להצגה שיחה עם
היוצרת. בכל פעם מחדש התפעלתי, התרגשתי, ואפילו בפעם השלישית שק הדמעות עשה את
שלו...
ההצגה מספרת את סיפורה של היוצרת, פנינה גרי לבית דרומי, בת נהלל,
שביום חתונתה, בתש"ח, נפל החתן, בחיר לבה עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק
– נשיאה השני של ישראל, בקרב על קיבוצו בית קשת.
וכעת יצא סרט על בסיס המחזה. התלבטתי האם לצפות בו. מצד אחד, הצגה כל
כך נפלאה, לא יכול להיות שלא אהנה מהסרט. אבל מצד שני... הצגה כל כך נפלאה, לא
יכול להיות שהסרט לא יהיה נפילה.
מה ששכנע אותי לצפות בסרט, או ליתר דיוק – מי ששכנעה אותי, היא עדי
בילסקי. השחקנית הנפלאה והיפהפיה שהחזיקה לבדה את הצגת היחיד היא השחקנית הראשית
בסרט. ואיך אחמיץ אותה?
הסרט אינו עומד ברמת ההצגה, אבל בפירוש – לא התאכזבתי. זה סרט יפה
מאוד, עם משחק יפה מאוד, סרט מרגש עד מאוד. אני ממליץ ללא סייג. רק הנופים הקסומים
של הגליל התחתון - כבר מרגשים. ומן הסתם, העובדה שאני מחותן עם נהלל 24 שנים, אף
מחזקת עוד יותר את רגש ההזדהות שלי.
אבל זה לא רק סרט טוב, סיפור טוב, משחק טוב ושחקנית נפלאה. יש כאן דבר
נוסף. קרה נס. סרט ישראלי (!) – ציוני! ציוני לעילא ולעילא. ההזדהות של הצופה אינה
רק עם סיפור האהבה האישי, אלא בפירוש גם עם הסיפור הציוני. כן, יש בסרט הזה צד
צודק וטוב וצד רע, והצד הטוב, מעורר ההזדהות, הוא הצד שלנו. הייתם מאמינים? בסרט
ישראלי! ויש שם מילים כמו ארץ ישראל, מולדת, גאולת אדמה וכד', ולא כפרודיה, לא כדי
להלעיג, אלא כדי לעורר הזדהות. ובסרט... ישראלי! מי היה מאמין? ולכן, אני בטוח
שהביקורת תקטול (התכוננו: פלקטי... חד מימדי... לא מורכב... והנורא מכל – "ציוני",
רחמנא לצלן) ותלעג.
* עוד סיפור אחד – אם תנוח בשבוע הבא עלינו לטובה נהרה על פניי, הסיבה לכך בוודאי היא
שאת השבוע החולף סיימתי במוצ"ש, בצפיה בפרק הראשון של סדרת התעודה ב"יס
דוקו" "עוד סיפור אחד", על ספרות הילדים הישראלית. הפרק הוקדש לקלסיקה
של שירת הילדים, מביאליק ולוין קיפניס, דרך מרים ילן-שטקליס, יהודה בורלא וע' הלל
ועד יהונתן גפן ויהודה אטלס. והכל, בטוב טעם, בחכמה, בהומור, כאשר כל המרואיינים
הם עצמם משוררים, מאיירים, חוקרי ספרות וזמרים, שעסקו ועוסקים בשירה לילדים.
בעיניי גדול המשוררים לילדים היה אברהם שלונסקי. אין שירה לילדים גאונית
יותר מיצירות המופת "עוץ לי גוץ לי", "עלילות מיקי מהו"
ו"אני וטלי בארץ הלמה".
כל כך כיף לחזור לספרים ולשירים שעליהם
גדלתי.
* חבלים – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. ומבין ספריו – האהוב עליי
ביותר הוא "חבלים". לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר. ממליץ בחום!
* ביד הלשון
חרובית – הפינה הקודמת הוקדשה לשמו של היישוב חד נס בגולן, וכפי שסיפרתי, אחד
משני טעמי השם הוא הנצחת שמות יישובי התנועה המיישבת שלו, משקי חירות בית"ר,
שנעקרו מחבל ימית: חרובית, דקלה ונאות סיני. היישוב הקהילתי נועד לקלוט את עקורי
היישובים הללו, אך אפילו אחד מן העקורים לא התיישב בו.
הפעם אתייחס לשמו של אחד היישובים – חרובית. יישוב של משקי חירות
בית"ר בחבל ימית שבצפון סיני. הוקם כהיאחזות נח"ל חרובה, אך התושבים לא
אהבו את השם, ונתנו לו את השם חרובית. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון
שאת השם הזה כבר קיבלה מעברת חרובית בשפלת יהודה. ההתנגדות הייתה מוזרה, כיוון
שהמעברה כבר לא הייתה קיימת, אך היא הוצדקה בכך שבאזור המעברה ניתן השם חרובית
ליער חרובית ולנחל חרובית.
השם שניתן ליישוב בידי ועדת השמות הממשלתית היה תרסג – השנה שבה הציע
הרצל ליישב את אזור אל עריש.
אני משער, שאלמלא נעקר, בסופו של דבר, אם המתיישבים היו עומדים על
שלהם, ועדת השמות הייתה נכנעת.
כאמור, היישוב נעקר בנסיגה מסיני, ב-1982.
ובחזרה לחד נס, הפעם לשם אנקדוטה. על שלט הכוונה לחד נס בצומת בית
המכס, נכתב גרפיטי, שנשאר במשך שנים אחדות: "חד נס, שניים סוכר".
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
