בתי את
בוכה או צוחקת / חוה אלברשטיין
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 12.6.17
אני משדר הערב בתום הכנס "מי אני? שיר ישראלי!" מס' 14, הכנס
האקדמי החשוב ביותר בישראל בנושא הזמר העברי, שנערך מדי שנה באוניברסיטת בר אילן.
הייתה זו הפעם השניה שהשתתפתי בכנס כמרצה. אחד הנושאים המרכזיים בכנס הדו-יומי היה
השנה 50 שנה למלחמת ששת הימים, והוקדש כמובן לשירי המלחמה ולשירי ירושלים. אני
הרציתי על הגולן בשירה ובזמר הישראלי, ועופר גביש ליווה אותי בשירה של דוגמיות
מחלק מן השירים עליהם דיברתי. ההרצאה מבוססת על מופע של עופר ושלי, "כאן הרי
גולן", שעליו כבר דיברתי כאן, והשמענו שניים משיריו בשתי פינות: את "הייתי
נער" ואת "אחיי גיבורי התהילה".
לקראת הכנס, רואיינתי ביום שישי האחרון בתכניתה של ליאת רגב ברשת ב'.
היא השמיעה כמה מן השירים עליהם דיברתי. אמרתי לה שהשיר החשוב לי ביותר הוא
"בתי את בוכה או צוחקת", ואכן, עם השיר הזה היא פתחה את תכניתה ואת
הראיון.
האמת היא שהשיר הזה אינו מייצג את המסר המרכזי של ההרצאה. המסר המרכזי
הוא שהגולן ובעיקר החרמון הופיעו בשירה העברית לאורך הדורות, מתהלים, דרך רבי
יהודה הלוי, ביאליק, רחל, ז'בוטינסקי, יצחק קצנלסון; ההרצאה היא מסע של תולדות
הגולן על פי השירים, מאז ועד ימינו. הדגש הוא דווקא על השירים הישנים, שבהם הגולן
והחרמון מוזכרים ללא הקשר פוליטי, מדיני או ביטחוני, אלא כביטוי תמים לאהבת מולדת,
לאהבת ארץ ישראל ונופיה.
אז למה בראיון ביקשתי בראש ובראשונה את "בתי את בוכה או
צוחקת"? מלבד העובדה שזה שיר מקסים, שאני אוהב אותו מאוד, מזדהה אתו מאוד,
ובמידה רבה רואה במסרים שלו את הקושאן למפעל ההתיישבות בגולן שאני שמח להיות שותף לו
– הסיבה היא התאריך.
הגולן שוחרר בשבת 10 ביוני, ביום השישי של מלחמת ששת הימים, שלשום
לפני חמישים שנה, והשיר הזה מדבר בדיוק על האירוע הזה. על הילדה מגדות שיצאה ממקלט
לאחר הקרבות, ראתה שאין בתים עוד במשק, שהבית איננו ואבא רחוק. אבל כשהיא הביטה אל
ההר, ההר שהיה כמפלצת, עוד יש תותחים על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. דגלם בצבעים
של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא.
האימהות והילדות יצאו מן המקלטים לאחר שישה ימים וראו את האסון –
הקיבוץ שלהם חרב. אבל זה היה היום הגדול בחייהם, השבת הגדולה, השבת שבה הם החלו
לחיות, השבת שבה הם השתחררו מן הסיוט הנורא שבו הם חיו במשך 18 שנים, מיום הקמתם.
קיבוץ גדות, או בשמו המקורי – קיבוץ הגוברים, עלה לקרקע ב-4 בדצמבר
1949 על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח, על גדת הירדן, סמוך לגשר בנות
יעקב. הקיבוץ סבל לאורך השנים מהצקות, הטרדות, הפגזות, והתנהל במידה רבה כמוצב,
שחבריו הגנו עליו, כיוון שהוא היה באזור מפורז, שאסור היה להכניס אליו כוחות צבא.
במחצית השניה של שנת 1957 וראשית 1958, בשלוש תקריות שונות, נהרגו
שלושה חברי הקיבוץ. היכולת לעמוד באסון כזה, בקיבוץ כל כך קטן, ולהמשיך לגדל ילדים
תחת האימה הזאת, ראוי להערצה. "הילדים
לא זעקו", הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר
נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ: "קליעי הסורים שטפו
כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק
ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום
בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים
'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של
צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה
מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה
משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא',
'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם,
ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים
וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית.
ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט
ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה
כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?' ".
האמירה על כך שספק אם הילדים הללו יכולים לדמיין מציאות שאינה משובצת
יריות, היא אולי האמירה החזקה ביותר, שיכולה להסביר את מילות השיר "ולא עוד
אימה, ילדתי, ילדתי".
באותה תקופה, ב-1958, יצא חבר צעיר בקיבוץ נען, יובב כץ, בצו תנועת
הקיבוץ המאוחד, לתקופת גיוס בקיבוץ גדות; חבר בקיבוץ ותיק היוצא לחזק קיבוץ ספר
צעיר. הוא חי את האימה, הוא חי את הגבורה, הוא חי את משמעות החיים לצלו של
"ההר שהיה כמפלצת", וכעבור 9 שנים הוא היטיב להבין את תחושת השחרור של
החברים, של האימהות והילדים, אותם הוא ביטא בשיר "בתי את בוכה או צוחקת".
ואכן, חברי גדות אימצו את השיר הזה לחיכם, וחשו שאין כמוהו לבטא אותם.
חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, הוכה הקיבוץ בהפגזה
קשה במיוחד. בתוך חצי שעה מאות פגזים נחתו בקיבוץ, אין כמעט בית שלא נפגע וארבעים
משפחות נאלצו לעזוב את בתיהם. אולם כיוון שהקיבוץ היה מתורגל, ואחרי פגז הטיווח הראשון
כולם קפצו מיד לשוחות ולמקלטים, איש לא נפגע.
מיד החלו העבודות לשיקום הקיבוץ, ואז פרצה מלחמת ששת הימים והקיבוץ
הופגז שוב.
לאחר המלחמה, נערך בקיבוץ מפגש של פעילי הקיבוצים בגליל העליון, שממנו
יצאה היוזמה והמעשה להקמת התיישבות בגולן, כדי להבטיח שההר לא ישוב להיות למפלצת.
חבר הקיבוץ איתן סט, ארגן את ההתיישבות וחמישה שבועות אחרי המלחמה כבר עלו חלוצי
קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, בכור היישובים מעבר לקו הירוק,
למחנה עליקה שליד נפאח, הנקודה הזמנית הראשונה של היישוב, ושינו את פני ההיסטוריה.
יובב כץ, הפזמונאי ושדר הרדיו, שירת במלחמה כמפקד פלוגת סיור של אוגדת
שריון. כשהוא שמע על שחרור הגולן, הוא מיהר לכתוב בדם לבו את השיר. שיר נוסף שהוא
כתב לאחר המלחמה היה "מלכות החרמון". בכך נפתח פרץ של יצירה של יובב כץ,
שכתב כמה מן הפזמונים הפופולריים של התקופה, ובהם "סיגל" ושיר אהוב עליי
במיוחד - "לאהוב את החיים".
אז מי היא אותה ילדה שעליה נכתב השיר? הכרתי אישה מקיבוץ גדות, שעבדה
במועצה האזורית גולן, דפנה שלמן, שסיפרה לי שהשיר נכתב עליה. ואכן, היא הופיעה
בכמה כתבות כילדה מגדות שעליה נכתב השיר. היא אמרה זאת בביטחון מלא. אלא שהיא אינה
היחידה בגדות שיודעת בוודאות שהשיר נכתב עליה. לטענתו של יובב כץ, השיר כלל לא
נכתב על ילדה ספציפית. אז מי צודק? כולם. זו גדולתו של השיר. הוא מבטא אמת. זו
האמת של כל אם וכל ילדה מגדות שיצאה ממקלט, וכל מי שטוענת שהשיר נכתב עליה – צודקת
לחלוטין. הוא אכן נכתב עליה. אכן, היא היא הילדה מגדות.
בבית האחרון, מדבר השיר גם הניסיון הסורי הנואל להטות את מי הירדן,
כדי לייבש את מדינת ישראל. וכעת, לאחר שהגולן שוחרר, זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור. רמז לפסוק מתהלים: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס,
הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".
יובב כץ המילואימניק כתב את "בתי את בוכה או צוחקת" ושלח
אותו לאיש "קול ישראל" עזריה רפופורט, שערך והגיש את התכנית "חוחים
וחיוכים". המנהל המוסיקלי של התכנית, דוד קריבושי, ראה את המילים והלחין
אותם. הביצוע המקורי היה של עליזה גורן ודבורה דותן, ששרו אותו בתכנית, שהוקלטה
בקוניטרה, בין אותם חיילים בדגלים של כחול לבן, והם מאיימים על דמשק.
מאז, זכה השיר לביצועים רבים, ובין השאר של יפה ירקוני וביצוע מקסים
ובעיבוד חדשני של מרגלית צנעני. בטקס יום הזיכרון באורטל השנה, שהוקדש למלאת יובל
למלחמת ששת הימים, שרה אותו בביצוע מקסים חברת הקיבוץ שימרית יעיש מילר, בעיבוד
מקורי ונפלא של חבר הקיבוץ גל שוורץ, שאותו השמענו כאן בפינה בשירו
"שלג".
אנחנו נשמיע את הביצוע המוכר ביותר, המזוהה ביותר עם השיר, הביצוע
הקלסי של חוה אלברשטיין.
פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אמי את בוכה או צוחקת.
הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.
הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא -
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.
שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.
זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
