* חג יובל – הגולן
חגג יובל לחידוש ההתיישבות היהודית, בעצרת חגיגית מרוממת נפש.
ההתרגשות והגאווה הציפו אותי. אכן, זהו חג גדול. חג גדול לגולן. חג גדול
למדינת ישראל. חג יובל של אחד ממפעליה המוצלחים של הציונות.
התרגשות מעצם העובדה שאנו חוגגים את היובל. התרגשות מן הזכות הגדולה
שנפלה בחלקי להיות חלק מן המפעל הזה. התרגשות מכך שבחמישים השנים הפכנו שדה קטל
לגן פורח; שהפכנו את ההר שהיה כמפלצת, שהפך את החיים של תושבי הגליל והעמקים
לסיוט, לחבל התיישבות ישראלי משגשג ומצליח. התרגשות מכך שהגולן עמד באתגרים קשים –
מול הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים ומול ממשלות ישראליות שניסו לסגת ממנו, והנה
אנחנו כאן. גאווה במייסדים, באותם חלוצים שעלו לגולן לפני חמישים שנה והפכו אותו
לסיפור הצלחה כה גדול.
התרגשות מאירוע כל כך מוצלח, כל כך מושקע, כל כך מקצועי, כל כך קהילתי,
כל כך גולני – הגולן במיטבו.
התרגשות מהמקום שבו הוא התרחש, והוא מסמל את המפעל כולו – צנובר, מחנה
צבאי ישן ומוזנח, שהפך למתחם אירועים נפלא, שהכיל קהל של רבבה ומעלה.
ומבחינתי – שיא ההתרגשות, הייתה של אבא גאה; תמר, בתנו הקטנה, הופיעה על
הבמה, שרה עם מקהלת הילדים את "מקום בלב" ואת "התקווה". ואני
נמסתי.
* המחלוקת כבר לא קיימת – אורח הכבוד באירוע היה נשיא
המדינה רובי ריבלין. קהל האלפים, על כל גווניו, הרעיף עליו אהבה וחום. ניכר היה
איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי, עולם הרשתות החברתיות,
בהן ריבלין הפך לשק חבטות ומוקד להסתה ולשנאה. "אתה מסמל בעבורנו את הטוב והיפה
בחברה הישראלית", אמר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, והקהל הריע לנשיא.
בתפקידו מסמל ריבלין את הממלכתיות ובאישיותו הוא מגלם את אחדות העם,
ומכאן המשמעות הגדולה של השתתפותו ושל דבריו. ריבלין אמר דברים חמים מאוד, על
הזכות ההיסטורית על הגולן בהיותו חלק מארץ ישראל, על חשיבותו הביטחונית של הגולן,
על הימים הקשים של תושבי הצפון כאשר הגולן היה בידי הסורים, על המפעל הנפלא שיצרנו
בגולן. "אם הייתה פעם מחלוקת על הגולן", אמר הנשיא, "היום המחלוקת
כבר לא קיימת". הוא קרא להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.
* המפגש הקהילתי – לא
פחות מן המופע עצמו, נהניתי מן המפגש הקהילתי הפתוח שקדם לו, בין הדוכנים המרשימים
של תוצרת הגולן ואמני הגולן. לפגוש ולהתחכך עם האנשים שמזה למעלה משלושה עשורים הם
שותפיי לדרך ולעשיה. אח, פגישה שכזו.
* גמלא לא נפלה שנית - ישבתי
בעצרת החגיגית, אושר וגאווה הציפו אותי, ומחשבותיי נדדו לשביתת הרעב בגמלא, לפני
23 שנים. איך להב המאכלת היה במרחק מילימטרים מצווארנו. במשך 19 יום, חבריי ואני
שתינו רק מים (לא נגענו בטורטיות), והמוני בית ישראל עלו אלינו לרגל והבהירו:
"העם עם הגולן". אלה היום ימים הרואיים, אך זו הייתה תקופה קשה. ...ואיפה
אנחנו היום. איזה אושר ואיזו גאווה.
* יפקיר, יפקיר - השבוע
לפני 25 שנים, בדיוק באמצע הדרך מחידוש ההתיישבות בגולן ועד הלום, נערכה בפארק
קצרין העתיקה עצרת גדולה לציון 25 שנים להתיישבות בגולן. אורחי הכבוד היו ראש
הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין.
שני היצחקים נשבעו אמונים לגולן. יצחק רבין אמר את המשפט האלמותי, שלא
אפשרנו לו להישכח: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על
הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל". רבין תקף את הממשלה על
שאינה משקיעה די בגולן. "לא די, לשאת מילים על רמת הגולן. יש לחזק אותה
במעשים". והוא סיים את דבריו כך: "ולכם, המתיישבים, אתם העושים את רמת
הגולן למה שהיא, כל הכבוד לכם!" אין לי ספק שהוא התכוון לכל מילה.
כעבור 13 יום רבין נבחר לראשות הממשלה, ובין לבין עוד הספיק לבקר באורטל
יום לפני הבחירות ולחזור על התחייבותו ביתר שאת.
לאחר מכן הוא התחרפן וניסה לסגת מהגולן.
עצרת ה-25 הייתה עצרת קהילתית מאוד. ילדים ומבוגרים רבים היו על הבמה;
שרו, רקדו ושיחקו. שירי המופע היו לשירי המאבק על הגולן. כל מי שחי כילד בגולן
בשנות ה-90 זוכר את השירים על פה.
במסגרת אירועי היובל, נערך אירוע גדול של "לימוד גולן" בכינר,
ושם הופעתי עם עופר גביש בערב שנקרא "כאן הרי גולן – הגולן בשירה ובזמר
העברי". במסגרת המופע הצגנו הקלטה מלפני 25 שנה, של חבורת הזמר "קול
ברמה", שרה את השיר "ארץ הגולן". כל הוותיקים הצטרפו בהתרגשות רבה
לשירה. לפחות שתיים מן הזמרות בסרטון, היו באולם. השבוע הצגתי שוב את הסרטון,
בהרצאה על הגולן בזמר העברי, בכנס "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר
אילן.
* בבגוד באדם דרכו – בעצרת
השלושים לגולן, נאמו ראש הממשלה נתניהו וראש האופוזיציה אהוד ברק. היה זה בשיא
היסטריית האבטחה, בחסות יגאל עמיר, וסידורי האבטחה של רוה"מ העיבו מאוד על
האירוע.
אהוד ברק נשא דברים באירוע, העלה על נס את מפעל ההתיישבות בגולן, ואז אמר
שכראש הממשלה הוא יהיה מחויב לשלום עם סוריה ותמורתו הוא מוכן לסגת מהגולן. כבר
אז, הכישרון שלו לגנוב כותרות היה גדול יותר מכישרונו המדיני. הקהל הגיב בשריקות
בוז ממושכות, עד תום דבריו. שריקות בוז אינן הסגנון שלי. זאת הייתה הפעם היחידה
בחיי ששרקתי בוז. היה זה בוז מכל הלב, בוז עמוק.
באותו ערב כתבתי לברק מכתב ארוך. סיימתי אותו בציטוט משירו של המשורר משה
טבנקין "ביום מסה". "בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו
יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופנים רק אפר".
* סופי -
ניצחנו. הגולן ישראלי. זה סופי. יש עוד קומץ סרבני התפכחות סהרוריים שלא שמעו על
כך, אבל האמת היא שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה
של ההיסטוריה.
דבר אחד מצער אותי – שיש לא מעט אנשים, שמה שהפיל להם את האסימון הוא
האסון הנורא בסוריה.
האמת היא שמלחמת האזרחים בסוריה שינתה גם את השקפתי הפוליטית. אם בעבר
האמנתי ב"שלום עם הגולן", כלומר בשלום בין ישראל לבין סוריה, בגבול
הנוכחי, כששתי המדינות תכבדנה את ריבונות המדינה האחרת (הגם שחשבתי שזה עוד חזון
רחוק), היום אני מבין שסוריה מתה ולא תקום עוד לתחיה.
* היובל הבא – חג
היובל הוא הזדמנות גדולה להביט אחורה, לראות את התלם שחרשנו, את המפעל הגדול
שיצרנו, את העובדה שעמדנו במשימתנו ומילאנו את שליחותנו הציונית – עיצבנו את גבולה
של מדינת ישראל.
חג היובל הוא גם היום הראשון של היובל השני. אנו מלאי חדוות יצירה להמשיך
וליצור את הגולן למען הדורות הבאים ולמען עם ישראל כולו. חגיגות המאה לשחרור הגולן
ולחידוש ההתיישבות היהודית בו, כבר תהיינה החגיגות של ילדינו ונכדינו.
* סולידריות – אני
כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל. במסגרת המחקר, גיליתי סיפור הקשור אליי, שלא
ידעתי עליו.
האירוע היה לפני 7.5 שנים. יהודה הוביל אז את נושא חוק משאל עם. השר דן
מרידור הגיש ערר שעיכב את קידום החוק. יהודה התפרץ עליו והתפתח ביניהם עימות חריף.
למחרת התקשרו אליו מהעיתון "שישי בגולן" לראיין אותו על
האירוע. הוא סירב. הודיע שהוא מחרים את העיתון. הסיבה לכך היא שבלחץ המועצה העיתון
לא פרסם מאמר שלי, שבו הסברתי למה התפטרתי מניהול מתנ"ס הגולן. יהודה אמר שאם
זה עיתון מטעם שמפעיל צנזורה, הוא מחרים אותו.
זה קרה חודשיים אחרי המקרה. שבוע לאחר שמאמר צונזר, אני חזרתי לכתוב את
הטור השבועי שלי בעיתון. ויהודה, אחרי חודשיים, עוד החרים את העיתון בשל אותו
מקרה, ואפילו לא סיפר לי.
* איוולת – אבו
מאזן החליט לקצץ בתשלום לישראל על אספקת חשמל לרצועת עזה, מתוך מגמה לחולל משבר
הומניטרי בעזה, ככלי במלחמה הפוליטית בין פת"ח לחמאס. למעשה, אבו מאזן נוהג
כאסד בזעיר אנפין, במגבלות האמצעים שברשותו.
ובישראל כבר מתחילים שקרנים שונאי מדינתם להפיץ עלילת דם מרושעת, כאילו
ישראל היא זו שהחליטה על צמצום החשמל. והבעיה היא, שלא מעט ישראלים תמימים ושוחרי
טוב מאמינים לעלילה הזאת. ואם כך ישראלים, מה נלין על העולם?
העלילה וההסתה הם תועבה, אבל הם מצביעים על האיוולת בהחלטת הקבינט לרקוד
על פי החליל של אבו מאזן. על ישראל היה להמשיך את אספקת החשמל לעזה, ולקזז את
מימונה מהעברת כספי המסים לרש"פ.
* זאב זאב –
ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות", פרסם
ב"ידיעות אחרונות" מאמר חריף נגד הקוד האתי בנושא פוליטיקה באקדמיה אליו
התלווה ראיון עם נחום ברנע. בראיון אמר הררי: "אילו הייתי מציית לקוד האתי של
השר בנט, הספר 'קיצור תולדות האנושות' לא היה נכתב... הספר צמח מתוך קורס שהעברתי
באוניברסיטה העברית. בקורס הזה נאמרו לא מעט דברים שהקוד האתי מבקש לאסור. בלי
קורס לא היה ספר".
קראתי את הספר. קראתי את הקוד האתי. ואני קובע נחרצות שהררי משקר
ביודעין. אין אות אחת בספר, שיש בה שמץ שמצה של בעייתיות כלשהי על פי הקוד האתי.
הררי יודע זאת. המתקפה שלו ושל חבריו אינה על הקוד האתי, אלא על דֶּמוֹן שהם
המציאו, שכל קשר בינו לבין הקוד האתי אפילו אינו מקרי.
הם שכחו איך נגמר סיפור "זאב זאב".
* האוניברסיטה הימנית - פרופ'
גליה גולן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל נגד הקוד האתי ובין השאר היא טענה,
שבניגוד למקובל לחשוב, יש פוליטיזציה של האוניברסיטאות, אבל היא ימנית.
טענה מעניינת. נו, איך היא מוכיחה אותה?
היא סיפרה שכאשר נפתחה שנת הלימודים אחרי הקיץ של מבצע "צוק
איתן", הוציאה האוניברסיטה קריאה לתרומה לסטודנטים שנקראו לשירות במסגרת
המבצע ועל כך שנשיא האוניברסיטה התגאה בכך שהאוניברסיטה שלחה לחזית חבילות
לחיילים.
והרי, כידוע, מלחמת "צוק איתן" הייתה "מלחמה הרסנית
ומיותרת".
מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה, מלחמת
מגן צודקת מאין כמותה. אזרחי ישראל הותקפו בטילים, וכל ההתחננויות של הממשלה בנוסח
"שקט ייענה בשקט" נענו בהגברת מטחי הטילים. רק בלית ברירה, עם הגב אל
הקיר, נשלח צה"ל למבצע. לא בכדי, הקונצנזוס בעד המבצע היה מקיר אל קיר
והאופוזיציה תמכה בו ללא סייג. רק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני ההזוי
התנגד למלחמה, או ליתר דיוק תמך בצד של התוקפן הפלשתינאי.
אבל כאן אפילו אין המדובר בתמיכה במבצע. הרי גם מי שמתנגד למבצע, אם אינו
מנוול נתעב באופן קיצוני, יתמוך בסיוע לסטודנטים שיצאו בצו 8 למילואים וביכולת
שלהם להשלים את החומר ולא להיפגע. אבל בעיני גליה גולן, כל מי שאינו מנוול נתעב
באופן קיצוני כמוה, הוא "ימני". ולכן, יש פוליטיזציה "ימנית"
באוניברסיטה.
* הדיכוטומיה הרדיקלית - "... מכאן התפתחה התפישה שרק הפוליטיקה יכולה לשנות את החיים,
ובפוליטיקה צריך לבחור בין אלטרנטיבות. הנושאים הגדולים אינם נשארים בתחום של 'גם
וגם' ". מתוך מאמרו של פרופ' זאב שטרנהל "האנטי נאורות בין היסטוריה לפוליטיקה".
וכך, במשפט אחד, ריכז שטרנהל בקליפת אגוז את כל מהותה של פוליטיקה
רדיקלית. אין "גם וגם". יש "או או". דיכוטומיה. לכן כל כך
פשוט לרדיקלים למיניהם. הכל אצלם שחור לבן. אין צבעים, אין גוונים. אין רצף, יש
תהום – שחור / לבן, כן / לא, טוב / רע, אנחנו / הם.
לכן שטרנהל כתב ספר שבו תקף בחריפות את תנועת העבודה הציונית ההיסטורית,
על כך שלא הייתה באמת סוציאליסטית, כי היא הייתה לאומית. ובכך הוא משמש תמונת הראי
של אלה שבעיניהם תנועת העבודה ההיסטורית לא הייתה באמת ציונית כי היא הייתה
סוציאליסטית. הרי אין "גם וגם", יש "או או".
שטרנהל הוא סוג של מטיף דתי הדובר בשם אמת מוחלטת, שמי שאינו מקבל
אותה בשלמותה, מקבל את השקר המוחלט, שהוא כל מה שאינו האמת המוחלטת.
הקיצוניות הזאת מסוכנת.
* בואכם כצאתכם לשלום – ח
באלול הוא חג העליה לקרקע של מושב נהלל. ביום זה, נערך טקס לכבוד בוגרי יב ערב
גיוסם לצה"ל.
ההורים שרים שיר מרגש, ששורת המפתח בו היא "בואכם כצאתכם
לשלום".
לא צריך יום לימודים ארוך, כדי להבין מה אומרת השורה, מה אומר השיר, מה
שרים ההורים, מה המסר של הקהילה: תפילה וציפיה לכך שכפי שאתם יוצאים, כך אנו
מייחלים שתחזרו בריאים ושלמים.
כמובן שזה ייחול מן הלב והקרביים של הורים ביישוב שכל בניו התגייסו
ומתגייסים לשירות המשמעותי ביותר, הקרבי ביותר, מתוך הבנה שמוטלת עליהם האחריות
להגן על קיומה, שלומה וביטחונה של המדינה ועל חיי אזרחיה; ביישוב שידע כל כך הרבה
שכול ומכאוב.
ויהונתן גפן, בן המושב הציני והנרגן, אומר בסדרה "עוד סיפור אחד ודי",
ב"יס דוקו", שהכי נורא הוא ח באלול. שרים לנו "בואכם לשלום צאתכם
לשלום" ושולחים אותנו למות. אני הבנתי שהכי טוב זה לחזור בארון, ובעדיפות
שניה לחזור פצוע.
ובראיון ל"גלובס" עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "ילד
כותב": "בחג במושב היו נותנים לנו תנ"ך ושרים 'בואכם לשלום צאתכם
לשלום', והיו שולחים אותנו למות. אני קורא לזה חג הקורבן. הנורא הוא שהמון ילדים
מתו בגלל זה".
העיוות הזה, הסילוף הזה, הוא תרבות הפוסט ציונות בהתגלמותה.
איש קטן.
* יהונתן גפן – מה זה זקן נרגן? מי שהיה צעיר נרגן + כך וכך שנים.
* יחס הפוך בין כשרונו הספרותי לתבונתו
הפוליטית - שמחתי על פרס "מאן בוקר" היוקרתי, שהוענק לסופר הישראלי
דוד גרוסמן. אמנם טרם קראתי את "סוס אחד נכנס לבר", הספר שעליו הוא קיבל
את הפרס, אולם קראתי את מרבית ספריו, ואהבתי אותם מאוד. גרוסמן הוא סופר דגול, אחד
הסופרים הישראלים הטובים ביותר, אחד הסופרים האהובים עליי ביותר.
מבין ספריו אהבתי במיוחד את "עיין ערך אהבה", שהוא ספר
גאוני. עוד שני ספרים מעולים שלו הם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת
מבשורה". גם ספרי הילדים שלו נפלאים, וילדיי גדלו עליהם.
ככל שאני מעריץ את גרוסמן כסופר, כך אני שולל את עמדותיו הפוליטיות
ואת פועלו הפוליטי. כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה פוליטית. לעתים אני תמה, מה
היה קורה אילו במלחמת השחרור אנשי הרוח שלנו לא היו אלתרמנים אלא גרוסמנים. האם
המדינה הייתה קמה? ספק בידי. אלתרמן ידע שתפקידו לחזק ולרומם את רוח העם, את
אמונתו בצדקת הציונות, את רוח הלחימה שלו, להשיב רוח במפרשיו. גרוסמן מפיץ ייאוש
ותבוסתנות.
מסיבה זו, כאשר איש רוח כאלתרמן כתב נגד פשעי מלחמה והטיף לטוהר הנשק
ולמוסר לחימה הייתה לו השפעה אדירה על הציבור ועל הלוחמים. לעומת זאת, לגרוסמן לא
מקשיבים.
* איש עסקים ממולח - קטאר היא המדינה תומכת הטרור מספר 2
בעולם (רק איראן מקדימה אותה). מדינות "הציר המתון" מאוימות על ידה
ומחרימות אותה. היא מפעילה את מכונת ההסתה האיסלמיסטית, האנטי ישראלית והאנטישמית
החזקה והמשפיעה בעולם - "אל ג'זירה".
ואת מדינת הרשע הזאת טראמפ מצייד
במטוסי F-15. למה? כי הוא לא "מוסלמי"
"איסלמיסט" "תומך האחים המוסלמים" ו"כושי", אלא איש
עסקים ממולח ונערץ שיודע לסגור "דיל".
* חדלו להיות
אויב - הבעיה היחידה בהסכם שאובמה חתם עם
קובה, היא שהוא נחתם באיחור של עשרים שנה. קובה הייתה מעוז סובייטי בחצר האחורית
של ארה"ב ובתור שכזו סיכנה את ביטחון ארה"ב. ברגע שבריה"מ והגוש
הסובייטי התמוטטו, היא חדלה להוות סיכון ביטחוני כלשהו, וכל מה שנשאר הוא סנטימנט
של עוינות. המשטר הפנימי בקובה לא פחות דיקטטורי מאשר משטרים שארה"ב לאורך
השנים סייעה להם. ביטולו החד צדדי של ההסכם בידי טראמפ הזוי. והטענה שהסיבה לכך
היא המשטר בקובה מגוחכת, כאשר מדובר במי שמספק נשק רב ומתקדם למשטרי העריצות
האיסלמיסטית המושחתים בסעודיה וקטאר.
* טירוף אמריקאי – הרוגים ופצועים במסע ירי בסן-פרנציסקו. המשטרה: "המניע לא
ידוע". המניע לא חשוב. העניין הוא שבשל דבקות מטורפת באיזה סעיף בחוקה,
ועוצמה מופרזת של יצרני הנשק, כל זב חוטם יכול לרדת לקיוסק השכונתי ולקנות שני לֶבֶּן,
אר.פי.ג'י ולחמניה. הטירוף הזה גובה חיי אלפי אנשים. סתם.
* מופרך ומנופח – אהוד אולמרט הוא עבריין, האדם המושחת ביותר במערכות הציבוריות מאז
קום המדינה. הוא נמצא כעת בדיוק במקום שנועד לפושעים כמותו.
עם זאת, אני מסרב להתרגש מסוגיית "המסמכים הסודיים". אולמרט
כותב את זיכרונותיו. יש אינטרס ציבורי מובהק בפרסום זיכרונותיו של ראש ממשלה, כל
ראש ממשלה. ובאשר לכתיבה על סוגיות ביטחוניות – בדיוק לשם כך יש צנזורה צבאית,
ובמקרה של ספרים מסוג זה יש גם ועדת שרים שצריכה לאשר את הפרסום. מה שהצנזורה
אישרה – בלאו הכי אין כל בעיה בפרסומו. מה שהצנזורה לא אישרה – בלאו הכי לא
יפורסם, ולכן גם כאן אין בעיה. ולכן, כל הסיפור מופרך ומנופח.
* ביד הלשון
מאייר – אני צופה בימים אלה בהנאה מרובה בסדרת התעודה על ספרות הילדים
העברית, "עוד סיפור אחד ודי" ב"יס דוקו".
מקום נכבד בסדרה מוקדש לאיור הספרים ולמאיירים, מנחום גוטמן, דרך אריה
נבון, שמואל כץ ודני קרמן עד יוסי אבולעפיה וירמי פינקוס.
ולמה "מאייר" ו"איורים" ולא מצייר וציורים? הרי
המאייר הוא צייר. האיור הוא ציור.
האיור אינו ציור העומד בפני עצמו, אלא הוא המחשה גרפית, לא מילולית,
למסר המילולי. האיור הוא מן המילה אור. המאייר שופך אור על המלל, ממחיש אותו
בציור.
נאכל חרב - משפט שאמי
ז"ל נהגה לומר: "בורות אינה דגל. לא צריך לנופף בה".
ומה יותר לנופף בבורות, מאשר למרוח אותה על פני עמוד שער של מוסף שבועי.
כך עשה עיתון "הארץ", שהכותרת המעטרת את שער המוסף שלו מביכה
בבורותה: "לנצח נאכל חרב בסבבה".
אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".
הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח
תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא
יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של
הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"
אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף
שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל
בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה
קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על
אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה
לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא
תשבות?"
מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו
"אִם": "עד מתי תאכל החרב?"
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
