* שכרון הכוח – פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים והחרמת כתבי יד, היא פגיעה בדמוקרטיה
ובחופש הביטוי ונשיאת שם הביטחון לשווא. העובדה שעל הדרך, לצד כתב היד לספרו של
אולמרט, נאספו לבדיקה ספרים נוספים, מעידה על שכרון הכוח של הפרקליטות ועל המדרון
החלקלק שאליו יכול להידרדר מי שמקבל כוח עודף.
* כמו כל עבריין – היחס לעבריין אולמרט צריך להיות כאל כל עבריין, ללא משוא פנים, בלי
פריבילגיות אך גם בלי אפליה לרעה. השיקול של ועדת השחרורים בנוגע לקיצור שליש על
התנהגות טובה, צריכה להיות בהתאם להתנהגותו בכלא, על פי הקריטריונים של שאר
העבריינים.
סיפור ה"סודות הביטחוניים" מופרך מעיקרו, ואינו צריך להשפיע על
ההחלטה. הצנזורה תעבור על ספרו, תפסול ותאשר מידע על פי שיקולים מקצועיים
וביטחוניים. בעניין הזה צריך לרדת מאולמרט.
אם נכון הדבר שהמידע עליו מדובר הוא הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות
זרים, כמובן), אני מקווה שהצנזורה תאשר כבר את הפרסום של מה שכל העולם יודע, ואינו
יכול להזיק.
* נכס לאומי – שחרור הכותל המערבי, לפני חמישים שנה, הרטיט לבו של כל יהודי. היום,
הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים (שלא לומר אנטי ציונים) עושה הכל כדי
לגמד אותו ולהפוך אותו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.
הרבנות החרדית הראשית מנהלת מלחמת חורמה נגד אחת ההחלטות הציוניות ביותר
של הממשלה – להקים בכותל רחבה שתתאפשר בה תפילה מעורבת, ליהודים שאינם רוצים
להתפלל בנפרד. החלטה זו היא פשרה נאותה, שמאפשרת לכל הזרמים והגוונים ביהדות למצוא
את ביטויים בכותל, השייך לעם היהודי כולו. אולם הרבנות החרדית הראשית רוצה להדיר
את רוב העם היהודי, רוצה בקרע בין מדינת העם היהודי לעם היהודי, רוצה לעקר את
מדינת ישראל מן הציונות. וראש הממשלה הרופס אינו עומד על ההחלטה שהוא כל כך התגאה
בה, בצדק, אלא שוב ושוב ממסמס את מימוש ההחלטה, מתוך כניעה לביריונות של החרדים
האנטי ציונים. בושה.
* כנס געוואלד נגד האוי אוי אוי – ביומן התרבות בגל"צ הייתה סקירה
נרחבת על כנס מחאה נגד סתימת הפיות בתרבות ובאקדמיה, מה שנשמע כמו אוי אוי אוי.
בכתבה נשמעו רק דוברים מהבמה, והכתבת סיפרה שהם סירבו להתראיין כי הם לא מוכנים
לדבר עם חיילים.
ענת וקסמן אמרה מעל הבמה, שהבעיה כבר אינה האפרטהייד, אלא שכבר אסור לדבר
על האפרטהייד. הרי האפרטהייד הוא עובדה, כמובן. בדיוק כמו העובדה שאסור לדבר עליו.
כך אמרה מי שדיברה על האפרטהייד שאסור לדבר עליו מעל הבמה בכנס פומבי ודבריה שאסור
לומר אותם שודרו ברדיו; בתחנה שהיא מסרבת להתראיין אליה כי היא לא מדברת עם
חיילים.
* גבולות חופש הביטוי – האם הפגנה גזענית בקמפוס האוניברסיטה שבה
יינשאו קריאות: "מוות לערבים", היא במסגרת חופש הביטוי? בעיניי, בשום
פנים ואופן. אני משער שהנהלת האוניברסיטה העברית תסכים אתי.
ערוץ 2 חשף תמונות מהפגנה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, שבה
הונפו תמונות מחבלים רוצחים, נקראו קריאות "אינתיפאדה" (באינתיפאדה הקודמת
נרצחו 1,500 יהודים) ו"לא רוצים לראות ציונים" (ובל ניתמם,
"ציונים" כאן הוא במשמעות של יהודים, כמובן). ובעיני הנהלת האוניברסיטה,
הקריאות האנטישמיות והמסיתות לרצח הללו לגיטימיות, ועל חופש הביטוי להגן עליהם.
ועוד חשף ערוץ 2 כעבור שבוע, שבעוד המפגינים האנטישמיים הללו זכו להגנת
האוניברסיטה, סטודנטים מ"אם תרצו" שהפגינו מולם נענשו, כיוון שהפגינו
ללא אישור, ופעילותם הושעתה ל-7 ימים.
אני בעד שמירה על הנהלים וקיום הפגנות רק בתיאום ובאופן מסודר, אך במקרה
הזה, כאשר קריאות הסתה אנטישמיות כאלו נקראות בקמפוס, קיימת זכות הזעקה, ואני
מצדיק את ההפגנה מולם, גם ללא היתר, וגם במחיר הענשה. ראויה השמעת הקול בהפגנת
הנגד לסבול בגינה כמה ימי השעיה.
מבחינת המפגינים, העונש הזה באמת שולי. אולם מבחינת הנהלת האוניברסיטה
הוא ביזיון. האבסורד זועק לשמים. שעה שההנהלה עוברת לסדר היום על קריאות
אנטישמיות, ההתקטננות הנוקדנית על הפגנה לא בתיאום חסרת פרופורציות ומגוחכת.
והערתי ל"אם תרצו" – בניוזלטר שלהם הם הציגו את השעייתם, כאילו
היא בשל הנפת דגלי ישראל וכאילו אסור להניף דגלי ישראל בקמפוס. הם יודעים שזה שקר
דמגוגי.
* ניצול ציני של השכול – "אם תרצו" מגייס הורים שכולים
לקמפיין להנצחת הדס מלכה ז"ל. יש דרכים להחליט את מי מנציחים ואיך, ואחד
הכללים החשובים, הוא שאין מחליטים על הנצחה מיד, בוודאי שלא בסערת הרגשות, בטרם
יבש הדם. מדובר בנושאים מאוד רגישים, בעצבים חשופים, בפצעים פתוחים, ויש לנהוג בהם
ברגישות רבה.
הגיוס של הנושא לקמפיין פוליטי, הוא מעשה ציני. והחמור מכל הוא גיוס המשפחות
השכולות. זהו ניצול ציני של השכול ורתימת המשפחות לקמפיין שמניעיו זרים. אני יודע,
הם לא הראשונים שעושים כן. יש עוד קמפיינים דומים, ציניים ופרובוקטיביים לא פחות,
בעיקר בצד השני של המפה (ובראש ובראשונה הפרובוקציה של הטקס המשותף עם פלשתינאים
ביום הזיכרון). די! הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת, שהיא חלק מהידרדרות השיח
הישראלי.
* פרובוקציה - הוכחה לציניות של המהלך, היא האופן בו מוצע להנציח את הדס מלכה.
העצומה קוראת להחליף את שמו של רחוב סולטן סולימאן לרחוב הדס מלכה. למה דווקא את
רחוב סולטן סולימאן? כדי לתקוע אצבע בעין של ערביי ירושלים וכדי לשלהב יצרים.
מדובר ברחוב שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני והוא מנציח את שמו של
הסולטן בן המאה ה-16, הנערץ על העולם המוסלמי. זהו אחד הרחובות המרכזיים במזרח
ירושלים, בשכונות הערביות.
האם באמת הם רוצים להנציח את זכרה של הדס דווקא בשכונה ערבית? האם כך הם
יכבדו את זכרה – בקריאת רחוב שאיש מהדרים בו לא יכבד אותה באמת? וכי הם באמת
חושבים שמישהו ישנה את שם הרחוב וינציח בו את הדס? ודאי שלא. כלומר, הם מוליכים
הורים שכולים, תוך ניצול ציני של כאבם, למאבק שמראש אין לו כל סיכוי וכל תוחלת,
זולת פרובוקציה ופרסום עצמי.
למה?
* התנהלות מופקרת – שר הביטחון תקף את השרים והח"כים שתוקפים את הרמטכ"ל ואת
קציני צה"ל וכינה זאת התנהלות מופקרת. הוא צודק לחלוטין. והוא היטיב להגדיר
את ההתנהלות.
אלא שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור. מי המציא את ההתנהלות המופקרת
הזאת אם לא הוא? מי פתח בהסתה הפרועה נגד צה"ל, נגד הרמטכ"ל, נגד קציני
צה"ל והפך את פרשת אלאור אזריה לפרשה פוליטית, אך ורק כדי לעשות ממנה הון
פוליטי אישי ולהיבנות ממנה (הימור שהצליח לו, למרבה הבושה)?
* תכנית קלקיליה – שמעתי את כל המתקפות על תכנית קלקיליה ולא מצאתי שום הסבר מניח את
הדעת, מה פגם הם מצאו בתכנית. הכל פוליטיקה נטו – מאבק על "הבייס"
הימני, באמצעות תחרות מי קיצוני יותר וחוסר המנהיגות של נתניהו.
* בגרות פוליטית – אזרחי צרפת גילו בגרות פוליטית במערכות הבחירות האחרונות. תחילה,
בהתלכדותם לבחירת מקרון לנשיאות, כדי לבלום את מפלצת הפשיזם הגזעני והאנטישמי המרימה
את ראשה ומאיימת על צרפת ועל אירופה, שבעה עשורים אחרי שהובסה במלחמת העולם השניה.
אולם המבחן האמתי היה בבחירות לפרלמנט. הרוב הגדול, שנטש את ההצבעה
המסורתית למפלגות השונות והעניק רוב למפלגתו החדשה של מקרון, העניק לו יכולת לממש
את מדיניותו.
כעת מלוא האחריות על כתפי מקרון. עליו להתייחס לקדנציה שלו כאל הסיכוי
האחרון של צרפת. אם הוא לא יצליח להקנות לאזרחי צרפת ביטחון ואיתנות חברתית כלכלית,
חלילה, יהיה קשה מאוד לעצור את המפלצת הפשיסטית בפעם הבאה.
* כבוד הכנסת – עצם נוכחותו של אורן חזן בכנסת היא פגיעה מתמשכת בכבוד הכנסת.
* כך טופיק טובי שימח את בגין - בהתייחסי לכך שהנשיא טראמפ לא נאם
בכנסת בביקורו בישראל, כתבתי שכך עדיף, לאחר שח"כים קיצונים ונרקומני רייטינג
הפריעו לאורחים בנאומיהם האחרונים בכנסת. הזכרתי, שבביקורו של הנשיא קרטר גאולה
כהן שיסעה את דבריו של בגין בקריאות ביניים עד שהוצאה מאולם המליאה, אולם נאומו של
קרטר לא הופרע ולו פעם אחת. ועל אירוחו של הנשיא סאדאת כתבתי, שלא נקראה בו אף
קריאת ביניים.
לאחרונה חזרתי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הכנסת בהשתתפות סאדאת, ומסתבר שלא
דייקתי. אכן, איש לא העלה על דעתו לשסע את דברי האורח, אולם נאומו של בגין שוסע
פעמיים, בידי חברי הכנסת מחד"ש טופיק טובי ומאיר וילנר.
לאחר קריאת הביניים של טובי, פנה בגין לסאדאת ואמר: "אדוני הנשיא,
עמיתי שיסע את דבריי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך". על כך הגיבו
הח"כים והקהל במחיאות כפיים.
* פייק קמפיין - בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר
ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד, במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו
הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים.
הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט:
"מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק
רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור
יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין
שקרן.
באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם,
אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. "אנו מנהלים
מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות
מכוער".
ולמה נזכרתי בכך? בגלל ההדלפות על ההצעות הדוחות לקמפיין של שיימינג נחות
וסקסיסטי נגד מנהיגי המחנ"צ הרצוג וציפי לבני, במסע הבחירות האחרון של
הליכוד.
הקמפיין הזה לא בוצע, לא עלה לאוויר. מי שקיבלו את ההצעה הזאת גילו שיקול
דעת ופסלו אותו. מרגע שהוא נפסל, הוא לא קיים. העובדה שמישהו הציע אותו, אינה
רלוונטית. זה פייק ניוז.
* מכתב משר החינוך – משרד החינוך מציע לקצץ 13 ימי חופשה בשנה לגנים ולכיתות א'. בין השאר,
מוצע לקצר את חופשת החנוכה בגילים אלה לחמישה ימים.
חג החנוכה הוא בן 8 ימים, אך חופשת חנוכה בבתי הספר היא בת 7 ימים בלבד.
היום הראשון של חנוכה הוא יום לימודים רגיל. כך היה עוד בילדותי הרחוקה וכך גם
היום. מה הסיבה לכך? אם המדובר בעיקרון של מספר ימי הלימודים בשנה, מוטב היה לקצר
ביום אחד את עשרת ימי החופשה שלפני פסח ולהוסיפו לחנוכה. הסבר ששמעתי, אולי הוא
הנכון, הוא הרצון שמסיבות חנוכה במערכת החינוך תהיינה כבר בחג עצמו, ביומו הראשון,
אחרי הערב שהילדים הדליקו בבתיהם את הנר הראשון.
בשנים הראשונות של המדינה, החופשה הייתה קצרה יותר, בת ארבעה ימים בלבד.
בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם", מספר מוקי צור על הילדה יהודית מאיר
מקיבוץ עין גב, ששאלה את מורתה גיטה, מדוע בחג בן 8 ימים החופשה היא בת 4 ימים
בלבד. "תשאלי את שר החינוך", השיבה המורה בקוצר רוח. והילדה, באורך רוח,
ישבה וכתבה מכתב לשר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל.
דינור התייחס ברצינות לשאלה והשיב לה בזו הלשון: "ליהודית, שלום! אני מודה לך
עבור מכתבך היפה. חנוכה זהו חג האורים. הנרות מספרים לנו, שאבותינו יצאו מאפלה
לאורה. הם מספרים לנו, כי הם למדו תורה, שהיא אור, שהאויבים גזרו על ישראל לא
ללמוד אותה. הרי טוב יהיה, שבכל חנוכה נהנה גם מן החופש וגם נלמד תורה. לכן לא טוב
שאת לא מרוצה מזה. בברכה, ב. דינור". (תורה?! בבית ספרנו?! אור קשתי כבר היה מוציא
קמפיין נגד ה"הדתה").
מה שמזכיר לי את הסיפור המשפחתי הבא. כשאסף בננו, שהשבוע סיים את כיתה
יב, היה בן 4, הוא לא רצה ללכת לגן. כנראה שבאחד הוויכוחים נאמר לו שזה החוק, ואם זה
לא מוצא חן בעיניו שיכתוב לשרת החינוך.
הוא לא התעצל והכתיב לנו מכתב לשרה: "לכבוד שרת החינוך לימור ליבנת, שלום
רב!
קוראים
לי אסף ואני לא רוצה ללכת לגן. את יכולה להרשות לי לא ללכת לגן? זה בגלל שבגן
החוקים מעצבנים אותי. כל יום ילד אחר מציק לי, משעמם לי בגן. חלק מהאוכל לא טעים,
כשאני לא רעב מכריחים אותי לאכול. אני לא אוהב את השיעורים.
שלום,
אסף הייטנר, קיבוץ אורטל".
אנו
עדיין מצפים בדריכות לתשובת השרה.
* קפיצה על סוס - לשם מה אבא הולך לסיום חוג התעמלות קרקע של בתו? כדי לראות אותה,
להתרגש, לחוש גאווה ולצלם. נכון? אבל המדריכה של תמר, בתי, חשבה אחרת. בתחילת
האירוע היא קראה לכל ההורים ו... הקפיצה אותנו על "סוס". הפעם האחרונה
שלי הייתה בטח לפני לפחות ארבעים שנה. איזו פדיחה.
אבל... הצלחתי. ואחרי הנחיתה אפילו פרשתי את הידיים לצדדים ומתחתי את
החזה...
* ביד הלשון
יום מיומיים – שר התחבורה ישראל כץ נשאל בראיון רדיו על ביקורת שהפנו כלפיו המפלגות
החרדיות, באשר לפגיעה בשבת. כץ הכחיש שחל כרסום כלשהו בנושא ואמר "אין יום
מיומיים".
אמירה זו מבוססת על הביטוי התלמודי, המופיע במסכת סנהדרין, "מה יום
מיומיים", שמשמעותו היא: "במה שונה היום הזה מימים אחרים?". כץ
היטה את השאלה לתשובה, על דרך השלילה – אין הבדל בין היום הזה לימים אחרים.
החוקרים סבורים שהביטוי, כפי שהוא מופיע בתלמוד, הוא שיבוש, והביטוי
המקורי לא היה "מה יום מיומיים"
אלא "מה יום מימים".
נאכל חרב 2 – בפינה הקודמת הצגתי את הפגנת הבורות של "הארץ", שעל עמוד
השער של המוסף כתב באותיות של קידוש לבנה "לנצח נאכל חרב". והרי משמעות
הפסוק המקראי "הלנצח תאכל חרב?!" היא השאלה האם לנצח החרב תאכל = תהרוג,
ולא האם אתה תאכל את החרב במשמעות של אוכל.
לא חלפו שלושה ימים, ושוב, אורי משגב חזר על הטעות, כאילו החליט "הארץ"
למחזר הפגנה מתמשכת, חוזרת ונשנית, של בורות.
משגב האשים את נתניהו ובנט שהחזון שלהם הוא של לנצח נאכל חרב, ומסתבר שרמת
הבנתו את התנ"ך והלשון העברית דומה לרמת הבנתו את הפוליטיקה הישראלית.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
