במסכת אבות שבמשנה (פרקי אבות) מופיעה משנה המתבוננת בחייו של גבר יהודי "ממוצע"
ומתארת אותם מילדות ועד מוות.
הוּא הָיָה אוֹמֵר,
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,
בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,
בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף,
בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,
בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,
בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,
בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה,
בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,
בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,
בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
מה פירוש "בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה"?
הכוונה היא שאדם שהגיע לגיל 80, חרג מתוחלת חיי אדם רגיל, כלומר מדובר
באדם ששנותיו גברו והתרבו מעבר לרגיל.
הדברים לקוחים ממזמור צ בתהלים.
יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה.
וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה.
וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן
כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה.
שנות חיי אדם, אומר המזמור, הוא 70 שנה (אגב, בפועל, באותם ימים תוחלת
חיי אדם הייתה נמוכה הרבה יותר). ואם השנים רבו והתגברו מאוד – תוחלת החיים היא
שמונים שנה. המשורר כותב זאת לציין עד כמה החיים קצרים ובני חלוף, ביחס לנצח
האלוהי. אפילו רָהְבָּם, כלומר אפילו נקודות השיא שבהן, שמצדיקות רהב, גאווה, אינם
משמעותיים באמת. מה חיינו? עבודה קשה וחטאים, ובטרם אומרים ג'ק רובינסון, "כִּי
גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה". שלושים שניות הייתם כאן.
זאת להבדיל מן האלוהים.
כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ
כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר
וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.
זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ
בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף.
בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף
לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ.
ולמה עורך המשורר את ההשוואה הזאת? כדי לבקש מן האלוהים להבין את הפרופורציות,
להכיר בחולשת אנוש ולסלוח.
מעניין שהמזמור, המציג את גיל שמונים כמתיחה מקסימלית של חיי אדם,
מיוחסים למשה, שבגיל 80 רק החל את שליחותו המנהיגותית והנבואית.
****
פסוקי הסיום של המזמור נפלאים, מפסגות ספר תהלים.
שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי
וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ.
שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ
וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ.
שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ
שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה.
יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ
וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם.
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
המשורר מייחל שהנעימות והנתינה של האלוהים תהיה שורה בנו, והדבר יבוא
לידי ביטוי ביצירה שאנו יוצרים, במעשי ידידנו, במפעלינו (האישיים, הקהילתיים
והלאומיים). אלוהים ייצב ויכונן את מעשי ידינו, יבסס אותם ויביא אותם לידי הצלחה.
מעניין לראות איך שורות אלו של המזמור מנצנצות בשירו של ביאליק
"ברכת עם", שהיה להמנונה של תנועת העבודה הציונית.
תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.
הוא מחזק את ידי האחים. קשה שלא להבחין בזיקה שבין כּוֹנְנֵהוּ ומְחוֹנְנִים
ובין שתי המילים לבין הידיים.
אך בהמשך השיר הוא מגיע גם לידיים מכוננות, בכ"ף.
מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ
מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.
ימי זרובבל הם ימי שיבת ציון, שפתחו את ימי בית שני. מאז, לא כוננו ידינו
מפעל אדירים כמו זה שמכוננים אחינו המחוננים עפרות ארצנו, ובונים את הבית השלישי, שעל כן עלינו לחזק את
ידיהם.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
