הבלוג של אורי הייטנר

ממשלת ישראל דוחפת את חקיקת חוק יסוד – ישראל כמדינת העם היהודי, המוכר יותר כ"חוק הלאום". חוק חשוב מאוד, אף כי המהלך הפוליטי, של העברתו לא בהסכמה לאומית, בעייתי, בלשון המעטה, ואינו נעשה בידיים נקיות.

אבל מה טעם בחוק, אם בפועל ממשלת ישראל מובילה מהלכים המנוגדים לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי?

משמעות היותה של ישראל מדינת העם היהודי, היא שישראל אינה רק "מדינת כל אזרחיה", שתפקידה לספק ביטחון ושירותים לאזרחיה, אלא היא מדינה שנוסדה למען העם היהודי באשר הוא. זה ייעודה. לשם כך היא נוסדה ולשם כך היא קיימת. ייעוד זה מחייב אותה לסדרי עדיפויות מתאימים, לשיקול דעת ראוי, לעיצובה כביתם הלאומי של כל היהודים בעולם, לביתו של כל יהודי בעולם.

זו מהותה הציונית של מדינת ישראל.

לאחרונה, נמצאת מדינת ישראל תחת מתקפה של הכוחות החרדים הלא ציוניים (שלא לומר אנטי ציוניים) נגד מהותה כמדינת העם היהודי. ואפשר לומר שבשבוע האחרון, המאזן בין חרדות לציונות הוא 2:0 לטובת החרדות. הכוונה לחוק למניעת גיור המכונה בשפה מכובסת "חוק הגיור" ולהחלטת הממשלה לבטל את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

****

במשך 70 שנה נלחם השלטון הסובייטי נגד כל גילוי של זהות יהודית בקרב יהודי בריה"מ. השלטון הטוטליטרי הסובייטי, שידע להיכנס לחייו של כל אזרח ולשלוט בהם, ראה במחיקת הזהות היהודית מטרה חשובה ביותר.

חלפו 70 שנה, ויהודי ברית המועצות התנערו בתחיה לאומית ועלו בהמוניהם למדינת ישראל, באחת ההצלחות הגדולות ביותר של הציונות. תרומתה של יהדות חבר העמים לשעבר למדינת ישראל, בכל תחומי החיים, לא תסולא בפז.

התחיה הזאת היא הוכחת האמת היהודית ההיסטורית שנצח ישראל לא ישקר.

במהלך 70 שנות הדיכוי הסובייטי, היו לא מעט נישואי תערובת. הבחירה של יהודי חבר העמים בזהות היהודית, צירפה לעם היהודי את מי שהסתפחו אליו בדרך נישואין לאורך השנים.

אילו הייתה בישראל מנהיגות דתית ראויה ואחראית, היא הייתה מוצאת את הדרך הראויה להכריז על כל היהודים שעלו מחבר העמים כיהודים לכל דבר. היו קולות כאלה, כמו של הרב יואל בן נון. אך, כידוע, זה לא קרה.

משזה לא קרה, ראוי היה שישראל, כמדינת הלאום היהודית, תקבל החלטה לאומית מעל ראשה של הרבנות, שכל היהודים שעלו הם יהודים לכל דבר. נקרא לזה גיור לאומי. מי שזה לא מקובל עליו – בעיה שלו. אך מדינת ישראל לא עשתה זאת, למרבה הצער.

במצב הזה, החלופה הראויה היא מבצע רבתי, ממלכתי, של גיור המוני. גיור בידי הזרמים השונים ביהדות על פי בחירתם של העולים שאינם מוכרים כיהודים. גיור במאור פנים, של כל מי שבתום לב רואה עצמו כיהודי. אך החרדים שהשתלטו על הרבנות הראשית נלחמים בגיור. הם מקשים ככל יכולתם על הגיור, מתוך הבנה שרובם המכריע של המתגיירים אינם רוצים להיות יהודים כמותם. הם דורשים מהם דרישות אבסורדיות, עוקבים אחריהם, ומי שחלילה רוצה להיות יהודי כמוני, רחמנא לצלן, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כמו רוב היהודים בישראל, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כרוב היהודים בעולם, אינו כשר בהם בעיניהם. הם, שמשתמטים מהגנה על המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה, הם יקבעו מיהו יהודי, בחוצפה ובעזות מצח.

אך הם נלחמים גם בגיור אורתודוכסי, שמנסה לקרב ולא להרחיק. הם נלחמים בגיור בצה"ל, הם נלחמים בגיור של הרב דרוקמן, שהוא אורתודוכסי לעילא ולעילא. והם אף מרשים לעצמם, תוך הפרה בוטה וגסה של ההלכה, לפסול רטרואקטיבית גיור שאינו מוצא חן בעיניהם.

וכעת, הם מנסים לעגן את דרכם בחוק המדינה, וועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק האנטי ציוני הזה.

****

החוק למניעת גיור, נועד גם להעביר מסר ליהדות התפוצות, שרובה הגדול אינו אורתודוכסי, אלא שייך לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמדינת העם היהודי החליטה להתנתק מהם, להתנשא עליהם, לבוז להם. אם מדינת ישראל אינה מכירה בגיוריהם, משמעות הדבר שהיא אינה מכירה ביהדותם. היא אולי מכירה בהם כיהודים על פי המוצא, באופן פרסונלי, אך היא אינה מכירה בלגיטימיות של דרכם ביהדות.

זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כביתו של העם היהודי, כביתו של כל יהודי. זו רמיסה ברגל גסה של הציונות.

****

הוא הדין בסוגיית הכותל המערבי. הכותל הוא נכס לאומי, השייך לכל יהודי העולם, השייך לכל יהודי. הכותל שוחרר בדם לוחמי צה"ל, אלה שלא משתמטים מצה"ל, אלה שאינם עורקים ממלחמת מצווה, אלה שממלאים את הצו הבסיסי של סולידריות יהודית, בהתגייסם לצה"ל.

הרבנות החרדית עושה הכל כדי להפוך את הכותל מנכס לאומי לשטעטל חרדי ולהדיר ממנו את היהודים שאינם מקבלים את דרכם.

מתווה הכותל, הוא פשרה היסטורית, שהאורתודוכסים הם הנהנים העיקריים ממנה. הוא קובע, שרחבת הכותל המערבי הקיימת, תתנהל באופן אורתודוכסי, ותוקם רחבה נוספת, שבה יבקרו ובה יתפללו יהודים שמקיימים את יהדותם בדרכים אחרות. הרחבה החדשה, היא במקום שלא היה עד כה חלק מהכותל, כך ששום דבר לא נגרע משליטת הרבנות בכותל.

רק שנאת חינם, חמדנות, גרידיות, רשעות, אנטי ציונות ובעיקר שכרון כוח, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם.

ביטול המתווה נועד להשפיל את יהדות העולם, להדיר אותה מן הכותל המערבי, להדיר אותה מן הסמלים הלאומיים היהודיים ולהעביר להם מסר שהם אינם רצויים.

זאת הפניית עורף של מדינת ישראל לא רק ליהדות העולם, אלא לעצמה, לייעודה, למהותה, לצביונה.

****

האם את כל מה שכתבתי כאן ראש הממשלה אינו מבין? ודאי שהוא מבין.

הרי הוא האיש שיזם את התהליך למציאת מתווה של פשרה שיאפשר לכותל המערבי להיות נכס של העם היהודי כולו. הרי הוא פנה ליו"ר הסוכנות נתן שרנסקי וביקש ממנו להוביל תהליך של פשרה היסטורית. הוא ידע שאין מי שמתאים לכך יותר משרנסקי – החכם, הפטריוט, האיש שכולו אהבת ישראל. ואכן, שרנסקי יצא מחוץ לקופסה, ויצר את המתווה הזה, שהוציא את המחלוקת הבלתי פתירה מרחבת הכותל, למבט רחב יותר על הכותל כך שיינתן בו ביטוי לכל הזרמים, מבלי שיפגע הזרם האורתודוכסי.

הרי נתניהו הוא שהטיל על מזכיר הממשלה לשעבר, היום היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לרקום את המתווה המדויק על בסיס הרעיונות של שרנסקי.

הרי נתניהו ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט (בהיותו שר הדתות) הם שהעבירו את המתווה הזה בממשלה, והם אלה שבצדק רב התגאו בהישג ההיסטורי הגדול הזה. ואכן, מדובר באחד ההישגים הגדולים של ממשלת נתניהו.

וכך גם בנושא הגיור. מאז הקדנציה הראשונה שלו, בשנות ה-90, נתניהו דוחף לדרכי פשרה שייתנו מקום לכל הזרמים בעם היהודי, גם בתחום הגיור. הוא זה שהקים את ועדת נאמן שתמצא פתרון מוסכם. וכמו בנושא הכותל, גם כאן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הם שוויתרו והלכו כברת דרך ארוכה יותר למען הפשרה. ושוב, החרדים סיכלו זאת.

אם נתניהו מודע לדברים ומבין אותם, איך ניתן להסביר את כניעתו למתקפה האנטי ציונית של החרדים?

זאת פשוט חולשה, רפיסות, חוסר מנהיגות.

בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

שמיר יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס הייתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (להבדיל ממערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן הייתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העליה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה הייתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

שמיר היה מנהיג אמת, ומעל הכל - ציוני.

ונתניהו? נבהל מן האיום של החרדים להפיל את הממשלה. הם מצמידים אקדח לרקתו, אולם האקדח הזה מת מצחוק. וכי איזו קואליציה חלופית יש להם? עם יאיר לפיד ומרצ?

אבל הם מכירים את רפיסותו של נתניהו, ומאיימים איומי סרק.

וגם אילו היה זה איום אמתי – מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא נושא שעליו ראוי ללכת למשבר ואף לבחירות. ומן הראוי שהמפלגות הציוניות תחתומנה על אמנה, שבה כולן תתחייבנה לשמור אמונים למהותה של מדינת ישראל, ולא לתת ידם לחקיקה המקעקעת את זהותה וחותרת תחתיה.

* "שישי בגולן"