כל היסטוריון מתחיל יודע שמסמכים היסטוריים אותנטיים עדיפים על עדות
אישית מאוחרת. ראשית, כי בעל העדות סובייקטיבי, ונטייתו הטבעית היא להציג את
הדברים כך שיתאימו לאג'נדה שלו. אך בעיקר, כי הזיכרון האנושי מתעתע בנו.
אם פלוני זוכר בוודאות שאלמוני לא נכח בישיבה לפני למעלה מארבעה
עשורים, אך בפרוטוקול הישיבה מופיע נאומו של הנ"ל, ברור על מה ראוי להסתמך.
ולכן, על ניסיונו הפאתטי של גדעון שפירא ("הזמן הירוק" 22.6.17)
לקעקע את אמינות העובדות שהבאתי במאמרי על הקיבוץ הארצי והגולן, בהסתמך על זכרונו
כרכז השוה"צ בשנות השבעים, אגיב בשתי מילים, בעברית צחה: נוּ שׁוֹין.
לעומת זאת, אתייחס לאופן שבו הציג שפירא את עמדתו של בן גוריון אחרי
מלחמת ששת הימים, כיוון שכאן הולך ונוצר נרטיב שאינו מתיישב עם העובדות.
לטענתו של גדעון שפירא, עמדתו של בן גוריון בסוגיית השטחים אחרי מלחמת
ששת הימים הייתה "לחזור עד לקו היציאה". האמנם?
נכון שבן גוריון הזהיר מפני האיום הדמוגרפי הכרוך בהישארות בשטחים,
ותבע נסיגה מהם. אולם בשום אופן לא לקו היציאה. הוא הקפיד תמיד לומר: "חוץ
מירושלים והגולן". הוא האיש שיזם את הרס הבתים ברחבת הכותל והוא זה שקרא ודחף
להתיישבות יהודית מהירה ברחבי מזרח ירושלים. הוא קרא ליהודי העולם וישראל ליישב
לאלתר את ירושלים, כדי למנוע את חלוקתה. הוא קרא לממשלה ליישב מיד את מזרח ירושלים
ברבבות יהודים, אפילו בצריפים, כדי לעגן את איחודה של העיר.
אך כאשר הוא דיבר על ירושלים, הוא לא התכוון לגבולותיה המוניציפליים,
אלא לירושלים רבתי, שכללה אזורים נוספים ובראשם בית לחם, חברון וגוש עציון. במאמר
שפרסם ב-1970, סקר בן גוריון סקירה מקיפה על הקשר התנ"כי בין "עיר האבות
וערש המלכות" לעיר הבנים העכשווית. "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית...
אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאימהות של עמנו. בחברון קמה
המלכות הגדולה ביותר שהייתה לישראל עד היום הזה. ... אין לשכוח: ראשיתו של גדול
מלכי ישראל הייתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד
המלך, ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון ביישוב יהודי גדל והולך בזמן
הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של
ירושלים".
בן גוריון כתב את הדברים במבוא ל"ספר חברון" שיצא לאור ביולי
1970. אך הוא לא הסתפק בכתיבה. הוא גם היה הראשון שתרם כסף לישיבה שהקימו המתנחלים
בחברון.
כמעט שלוש שנים קודם לכן, ערך בן גוריון ביקור הזדהות בכפר עציון,
חודשיים לאחר עלייתו להתיישבות. בביקור שנערך ב-29 בנובמבר 1967, הביע ב"ג הזדהות
עם המתיישבים, ובדבריו הוא הצביע על מרחביו של הר חברון החשוף ואמר: "חברון
צריכה להיות מיושבת יהודים, הרבה יהודים. זאת הייתה עיר יהודית. צריך להקים בה יישוב
יהודי גדול".
לדעתי, בן גוריון טעה. סיפוח העיר חברון מהווה איום דמוגרפי, ולכן
ראוי לוותר על מימוש זכותנו ההיסטורית על חברון, כדי להבטיח את עתידה של ישראל
כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אך זו הייתה עמדתו של בן גוריון, וראוי
שלא לסלפה.
כמובן, שעם עמדתו של בן גוריון באשר לגולן אני מזדהה בכל לבי. אסיים
במכתב שכתב בן גוריון בהתרגשות לטבנקין, יריבו ההיסטורי, לאחר שפגש את תלמידיו
בביקורו השני אצל חלוצי מרום גולן, שישבו בנקודה הזמנית בקוניטרה (18.12.67):
"הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת
הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו.
אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה
יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו".
* "הזמן הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
