הנושא המטריד את המשורר, הוא סוגיה העוברת כחוט השני לאורך המקרה – "צדיק
ורע לו, רשע וטוב לו". אותה מציאות שהמשורר וסביבתו רואים לנגד עיניהם,
מתקשים להשלים אתה ולתת לה הסבר. אותה מציאות המנוגדת לתחושת הצדק הטבעי, ומעוררת
שאלות אמוניות קשות – איפה האלוהים, אלוהי הצדק והמשפט?
המשורר מבטא את התסכול הזה במשפט האלמותי: "עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ?!" קריאת ייאוש, של מי שנמאס לו המצב, ואין לו מענה, ואין לו
פתרון.
הצלחתו של הרֶשע, המביאה את הרשעים לידי עליזות ועליצות, אינה מסתכמת בעקיצה
או עוול, אלא מתבטאת באסונות כבדים שמחוללים רשעים, בשפיכות דמים. "אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ, וִיתוֹמִים
יְרַצֵּחוּ". והם עושים זאת בחסות אי התערבותו של האלוהים, באמרם: "לֹא
יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".
המשורר קורא לאלוהים לעזרה. הוא מבין
שהראיה האלוהית רחבה יותר, והוא אינו עובד בשבילנו, ואיננו מסוגלים להבין את
שיקוליו:
יְהוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם
כִּי הֵמָּה הָבֶל.
כלומר אלוהים מודע לציפיה להתערבותו, הרי הוא מכיר את מחשבות בני
האדם, אולם המחשבות הללו הן הבל לעומת החשבון האלוהי, והוא ימצא את המועד להתגלות
ולהשליט בעולם צדק ומשפט.
כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ
וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב.
כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט
וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב.
ואף על פי כן, המשורר זועק ומתפלל, וקורא לאלוהים להתערב. והתערבותו
תבוא לידי ביטוי בשני אופנים: קיומו וביטחונו של עם ישראל בארצו, והשלטת צדק ומשפט
בעולם. זו אמירה חשובה, על פיה אין להפריד בין השניים. ללא קיום וביטחון לעם ישראל
בארצו, לא יהיה צדק ולא יהיה משפט. כמאמר המשורר הנביא ביאליק, ב"על
השחיטה":
וְאִם יֶשׁ צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת
רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר נָא כִסְאוֹ לָעַד!
****
באותו שיר, ביאליק יוצא גם נגד רעיונות הנקם.
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד
קָטָן
עוֹד לא בָרָא הַשָּׂטָן.
אולם משורר מזמור צד, בקראו למעורבות אלוהית בהיסטוריה, באקטואליה,
פותח את המזמור בקריאה לנקם:
אֵל נְקָמוֹת, יְהוָה,
אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!
איך אנו רואים את הנקמה? האם רעיון הנקם ראוי ומקובל? על פי הפסוק
הזה, לכאורה, התשובה היא חיובית. אדם נברא בצלם והוא מנסה לחקות את המופת האלוהי.
אם האלוהים הוא אל נקם, הרי שהנקמה היא ערך המחייב את האדם.
עם הגישה הזאת מתמודד חתן פרס ישראל הרב עדין שטיינזלץ, וכך הוא כותב
על הפסוק הזה: "הנקמה אינה מידה ראויה, ואף אסורה על בני אדם. רק אלוקים,
שיכול לעשות משפט צדק ואין לו חולשות אנוש, הוא שראוי לו לא רק למנוע מן הרשעים
להרשיע, אלא אף להתנקם בהם על מה שכבר עשו. לכן הוא מתאפיין, בין היתר, במידה
'קנוא ונוקם', והוא מעיד על עצמו: 'לי נקם ושילם' ".
לאורך כל שנות הגלות, על הרדיפות והפוגרומים שאפיינו אותם, התפללו
היהודים לאלוהים וביקשו נקמה. גם בשואה יהודים דרשו נקם. ואי אפשר לבוא אליהם
בטענות ואין לנו זכות לבקר אותם.
אולם עובדה היא, שאפילו אחרי השואה, תופעת הנקם בגרמנים הייתה שולית
שבשולית, ההנהגה הציונית לא נתנה לה יד ואף סיכלה את היוזמות ברוח זו (כמו, למשל,
של המשורר והפרטיזן אבא קובנר).
הציונות מרדה בציפיה לגאולה נִסית, שמיימית, משיחית ותרגמה זאת לגאולה
עצמית, אוטואמנציפציה, של עם הנוטל את גורלו בידו, עולה לארצו, מיישב ובונה אותה,
מקים כוח מגן, מקים מדינה, מגן עליה ונלחם על הארץ.
אולם את הציפיה לנקמה שמיימית, אלוהית, הציונות לא תרגמה לנקם בידי
אדם. להיפך. ודבריו של ביאליק בנדון מיטיבים לתאר זאת.
וכאשר צומחים בחברה הישראלית גידולי פרא הסוטים מן הדרך הציונית
הקונסטרוקטיבית ומנסים להטות אותה לדרך של נקם, או בשפה מכובסת "תג
מחיר" – זו רעה חולה שחובתה של המדינה לדכא אותה.
****
גיבור הפואמה "מסדה" של יצחק למדן (1926), המוקדשת לזכרו של
אחי המשורר, שנרצח בפוגרום באוקראינה, הוא נער צעיר, פליט של הפוגרומים באוקראינה,
ש"מעפיל" "אל החומה", אל ארץ ישראל החלוצית, והופך שותף
לבניינה והגנה עליה, מתוך הבטחה שהפעם מדובר ביצירת מציאות של קבע, בלתי הפיכה,
"שֵׁנִית מַסָּדָה לֹא תִּפּוֹל!"
השימוש בביטויים "מעפיל" ו"אל החומה" אינו מקרי.
ההפעלה להר בספר "במדבר" הייתה הפרה של צו אלוהי וכך גם העליה בחומה היא
הפרה של שלוש השבועות – זהו שימוש מודע בטרמינולוגיה של מרד ציוני בפאסיביות
הגלותית ובציפיה למשיח.
כמו שיחותיו של איוב עם שלושת רעיו, כך גם גיבור הפואמה משוחח עם
שלושה רֵעים שמנסים להניא אותו מהצעד של עליה לארץ ישראל, ולהסביר לו את חוסר
התוחלת שבו.
אחד מהם דובר בשם הנקם. כותרת הפרק הזה, בפואמה, היא "אֵל
נָקָם".
הרֵעַ, מספר הדובר, קרא לו בחשיכה ואמר לו: "בְּדָיָה –
מַסָּדָה". כלומר, המהפכה
הציונית היא שקר. הרדיפה את היהודים תמשך גם בארץ ישראל. אין זה פתרון לבעיה
היהודית. על היהודים להישאר בגולה, במקומם, ולנקום. איך לנקום?
תחילה נדמה שהוא דבק בדרך של תפילה לנקם.
לְאֵל אֶחָד עוֹד תֻּשָּא עֵין יִשְׂרָאֵל דּוֹמַעַת אֲבַדּוֹן: -
אֵ ל נָ קָ ם !
אך בהמשך אנו מבינים שכוונתו אחרת. הוא מציע להתעטף ב"טַלִית אֲדֻמָּה",
אותה הוא מגדיר "כְּתֹנֶת פַּסִּים חֲדָשָה", כלומר, מדובר במי שבחר
להחליף את הטלית בדגל האדום, במהפכה הקומוניסטית, ובה הוא רואה את הפתרון. המהפכה
הקומוניסטית, שהיהודים ישתלבו בה, תלחם נגד הגורמים הריאקציונרים, שהם גם מחוללי
הפוגרומים, ותנקום בהם.
בֹּא, נִתְעַטֵּף בְּטַלִית זֹאת אֲדֻמָּה וְנַסְתִּיר תַּחְתֶּיהַ
מַאֲכֶלֶת הַנָּקָם.
רְחָבָה הַטַלִית וּגְדוֹלָה, נִתְעַטֵּף וּנְעַטֵּף בָּהּ הַעוֹלָם.
כלומר, לא גאולה לאומית, אלא גאולה אוניברסלית, גאולה אדומה לכל
העולם.
והוא מסיים במסר האנטי ציוני:
וְאַל תִּשָּׂא עֵינֶיךָ לַכָּזַב הַמֵּאִיר מֵרָחוֹק וּמַתְעֶךָ.
אַל תֵּלֶך!
כָּזָב – מַסָּדָה!"
אך כפי שהוכיחה ההיסטוריה, המהפכה הייתה רצחנית ואנטישמית לא פחות
מהריאקציה נגדה היא יצאה, והיהודים שהצטרפו אליה היו השֶׁמֶן בגלגלי המהפכה,
וקורבנותיה הראשונים.
האמת הציונית חזקה יותר מכל החלופות, שכולן המיטו אסונות על העם
היהודי. לא תפילה לנקם בידי "אל נקמות ה'", לא הצטרפות למהפכה, גם לא
רעיונות נקם מן הסוג שאנו שומעים היום. הציונות היא הדרך הקונסטרוקטיבית של עליה,
בניין, התיישבות והגנה.
****
בשירו, "ידעתי בליל ערפל" (1906), יצא ביאליק בחריפות רבה
נגד המהפכנים המסיטים את הנוער היהודי מן הדרך, ומעלים אותו על דרך אובדנית
ומנוכרת, שתמיט אסון על העם היהודי. זהו שיר של יגון וחרון, של משורר שאינו חוסך
מילותיו כנגד מהפכת השקר. ובסוף השיר הוא מייחל ש"אל נקמות", שאותו הם
פצעו בלבבו, יצא מולם בחרבו הגדולה.
יָדַעְתִּי, בְּלֵיל עֲרָפֶל
כַּכּוֹכָב אֶכְבֶּה פִתְאֹם
וְלֹא יֵדַע כּוֹכָב אֶת קְבוּרָתִי,
וְאוּלָם חֲרוֹנִי עוֹד יֶעְשַׁן
אַחֲרַי כְּפִי הַר פְּרָצִים
אַחֲרֵי כְבוֹת לַהֲבוֹ,
וִיחִי בֵינֵיכֶם כָּל עוֹד יְמֵי
הָרַעַם בַּגַּלְגַּל
וְזַעַף גַּלִּים בְּאֻקְיָנוֹס.
הָהּ, מִי יִתֵּן וְיֵאָצֵר גַּם
יְגוֹנְכֶם הַגָּדוֹל
בְּחֵיק הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,
וְרָווּ מִמֶּנּוּ עַרְבוֹת שָׁמַיִם
וְעַרְבוֹת שָׂדַי,
כּוֹכָבִים וּדְשָׁאִים,
וְחַי בָּהֶם, וִיפַעֲמֵם, וְנוֹשַׁן
וְהִתְחַדֵּשׁ עִמָּם,
וּכְמוֹהֶם יִבֹּל וְיָשׁוּב
וְיִפְרָח,
וּבְלֹא שֵׁם וּבְלֹא דְמוּת וּבְלֹא
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת
לְעֵד חֲמַסְכֶם עַד דּוֹר אַחֲרוֹן
יַעֲמֹד,
וּבְלֹא קוֹל וּדְבָרִים אֶל הַשְּׁאוֹל
וְאֶל הַשָּׁמַיִם יִצְעַק
וִיעַכֵּב אֶת גְּאֻלַּת הָעוֹלָם;
וּבִזְרֹחַ לְקֵץ הַיָּמִים שֶׁמֶשׁ
רְמִיָּה שֶׁל צִדְקַת שָׁוְא
עַל קִבְרֵי חַלְלֵיכֶם,
וְנֵס הַחֲנֻפָּה, חֲמוּץ דְּמֵיכֶם,
בְּחֻצְפָּה כְלַפֵּי שָׁמַיִם
עַל רָאשֵׁי זֹבְחֵיכֶם יִתְנוֹפֵף,
וְחוֹתַם אֱלֹהִים הַמְזֻיָּף חָרוּת
עַל הַנֵּס
אֶת עֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ יְנַקֵּר,
וּמְחוֹל רֶגֶל גַּאֲוָה וּתְרוּעַת
חַג הַשֶּׁקֶר יְזַעְזְעוּ
אֶת עַצְמוֹתֵיכֶם הַקְּדוֹשׁוֹת
בַּקָּבֶר –
וְרָעַד זֹהַר הָרָקִיעַ וְקָדַר
פִּתְאֹם בִּיגוֹנְכֶם,
וְנֶהְפַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ לְכֶתֶם
דִּמְכֶם הַנָּקִי,
אוֹת קַיִן עַל מֵצַח הָעוֹלָם וְאוֹת
כִּשָּׁלוֹן
לִזְרֹעַ אֱלֹהִים הַשְּׁבוּרָה,
וְכוֹכָב אֶל כּוֹכָב יֶחֱרָד: הִנֵּה
הַשֶּׁקֶר הַנּוֹרָא!
הִנֵּה הַיָּגוֹן הַגָּדוֹל!
וְאֵל נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ,
יָקוּם וְיִשְׁאָג –
וּבְחַרְבּוֹ הַגְּדוֹלָה יֵצֵא.
מעניין, שאותו ביאליק שב"על השחיטה" קילל את הקורא נקם, בשל
חוסר התוחלת שבנקמה, להבדיל מן המעשה הקונסטרוקטיבי - בזעמו על אותם מהפכנים
הממיטים אסון על העם, הוא קורא לנקם בה, נקם אלוהי.
וכמו שכלב שב אל קיאו, גם היום יהודים שרוממות הצדק האוניברסלי בפיהם,
מפנים עורף לעמם, חוברים לאויבי עמם ולמסעותיהם האנטי ישראליים, תוך שאת זוועות
החרם על המדינה היהודית ושאר עוללות האנטישמיות החדשה, הם מתארים כ"תיקון
עולם" (!) (או ליתר דיוק "תיקונולם", במבטא אמריקאי כבד), בדיוק
כמו אותם מהפכני השקר מחוללי האסון, שאותם קילל ביאליק בחרונו.
****
ה"עַד מָתַי" מ"עַד
מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ?!", היה לשגרת לשון של ייאוש וחידלון. די, נמאס,
כמה אפשר? עד מתי?
ובחיוך - ה"עַד מָתַי" היה
להמנון השביזות של חיילי צה"ל.
"עד מתי ע"ז" נהגנו
לצעוק, בני מחזורִי בנח"ל. וגם בני וחבריו צועקים "עד מתי נוב' 14"
(או-טו-טו, כפי שמוכיחה המתמטיקה).
אלא שהיום יש כללים נוקשים ביחידות,
באשר לקריאות "עד מתי?" מה, סתם טירון יכול כבר לקרוא "עד
מתי"? יש צורך בפז"ם כדי שהקריאה תהיה לגיטימית.
מתוך "שירת הפזמניק" –
המילון הצבאי הלא רשמי של רוביק רוזנטל:
עד מתי. קריאה קבוצתית המבטאת את הכמיהה לסיום השירות:
"אחרי שנתיים ושמונה, שזה כבר
חודש לקראת שחרור מותר לנו לצעוק 'עד מתי', שזה צעקה שמחכים לה מתחילת השירות, רק
לצעוק 'די, עד מתי?'. וכל פעם שאת צועקת, אז צעירים עונים לך את השם של המחזור,
... 'עד מתי? נובמבר 3' "... על הקריאה חלים כללים נוקשים, היא אסורה על
חיילים שאין להם ותק מספיק. לקריאה נוספו השלמות כגון "עד מתי נלך לישון אחרי
הזונות ונקום לפני התרנגולים?"; "יש לי צירים, ירדו לי המים, עד מתי
נובמבר 2000?"; "יש בירה במקרר וגראס בטבע, עד מתי נובמבר שבע?";
"השורש נעקר העץ התייבש, עד מתי נובמבר שש?"; ""נשבר הזין
נשפך הצבע, עד מתי נובמבר תשע [כתובת על חולצה]".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
