הבלוג של אורי הייטנר

בכל אירועי היובל, הקפדנו לדבר על יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, ולא על יובל להתיישבות בגולן.

יש בכך מידה של ענווה – לא המצאנו את הגלגל, אנו הולכים בתלם שחרשו אבותינו לפני מאות ואלפי שנים.

יש בכך אמירה, על היותנו חלק מדבר גדול יותר מאתנו – כפי שאיננו מתיישבים כאן רק למען עצמנו, אלא למען מדינת ישראל ועם ישראל, כך המחויבות שלנו אינה רק להווה, אלא לעתיד ולעבר. וכפי שאמר אחד העם: "בלי עבר אין עתיד". ויגאל אלון קבע: "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ולכן, מתוך אכפתיות להווה ולעתיד, עלינו להכיר את העבר, להוקירו ולכבדו.

העבר של הגולן הוא ההתנחלות הישראלית בזמן המקרא, הוא היישוב היהודי הגדול בתקופת בית שני ויותר מכך בתקופת המשנה והתלמוד, הוא הניסיון ההרואי של חלוצי העליה הראשונה להיאחז בגולן וגאולת אדמות הגולן (בעיקר באזור החורן, שנמצא בידי מה שהיה פעם סוריה) בידי הברון רוטשילד. העבר של הגולן הוא הכמיהה לגולן ולהתיישבות בו גם אחרי שנקבע הגבול הבינלאומי שקבע שהגולן יהיה במנדט הצרפתי להקמתה של סוריה העצמאית. העבר של הגולן הוא היותו "ההר שהיה כמפלצת" – ההר שממנו במשך 19 שנים מירר האויב הסורי את חייהם של תושבי הצפון, עד שחייב את ישראל לעלות ולשחררו.

בשנות המנדט הבריטי, שכאמור לא חל על הגולן, כלומר הגולן לא הוכנס לשטח הבית הלאומי שיועד ליהודים, גרעיני התיישבות שקמו בארץ ייעדו את עצמם לגולן. אמנם בסופו של דבר הם נאלצו להתפשר על מקום אחר, אך עצם הכמיהה לגולן והבחירה בו, מעידה על מקומו.

בספרה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מתארת פנינה גרי את סיפור אהבת נעוריה לעלי בן צבי, בנו של הנשיא השני יצחק בן צבי ואשתו רחל ינאית, שנגדע ערב החתונה שלהם, כאשר עלי נפל בהגנה על קיבוצו, בית קשת. הספר נכתב בעקבות הצגת היחיד של עדי בילסקי בשם זה והגרסה הקולנועית של דן וולמן. באופן טבעי, הספר מפרט יותר מאשר ההצגה והסרט, כולל סיפורם של הוריה של פנינה, החלוצים מייסדי נהלל, וסיפורם של יצחק ורחל ינאית בן צבי. והוא מספר גם את סיפור הקמת בית קשת, בידי עלי וחבריו.

מתוך הספר: " 'בתחילה היה החלום שלנו להתיישב בחורן שבעבר הירדן, ' הסביר עלי, 'כדי להציל שבעים אלף דונם – אדמת פיק"א שנרכשה בשעתה על ידי הברון רוטשילד. רצינו להתיישב במקומות מסוכנים מבחינה ביטחונית. לכבוש אדמות, לשמור על הגבולות. ההתיישבות ליד 'כדורי' לא נראתה מספיק חלוצית בעינינו' ".

בסופו של דבר חלוצי בית קשת נאלצו להתפשר.

רק בחלוף 23 שנים, אחרי מלחמת ששת הימים, חלוצים חדשים, צעירים בשנות דור, הגשימו את חלום ההתיישבות בגולן.

****

החיבור בין ההווה והעתיד לבין העבר, הזיקה ההיסטורית, הוא יסוד מוסד של הציונות, על כל גווניה. לא בכדי נתן הרצל לספרו האוטופיסטי את השם "אלטנוילנד" – ארץ ישנה חדשה. התרגום לעברית, "תל אביב", המשחזר שמו של מקום שבו ישבו גולי בבל לאחר חורבן בית ראשון, נושא את המסר הזה. האביב הוא ההתחדשות, הפריחה מחדש, העתיד. התל מכסה על הסיפור ההיסטורי, המעניק עומק ותוקף למעשה הציוני, וקורא לחשיפת אוצרות העבר הטמונים בו.

כך גם תל עמל, ראשון יישובי חומה ומגדל. שם היישוב מדבר על העמל – האמונה בעבודה ככוח היצירה של העתיד, אך גם על תל, המסמל את עומק שורשינו בארץ. חברי הקיבוץ נאלצו להחליף את שמו לניר דוד, על שמו של נשיא ההסתדרות הציונית השני דוד וולפסון, על פי דרישת משפחתו, שתרמה לקיבוץ את חדר האוכל הראשון שלו. אולם לימים, החליטו חברי הקיבוץ להחזיר לו גם את שמו המקורי, וכיום הוא נושא את שני השמות.

תל עמל, היה קרוב מאוד לנתן אלתרמן, שאחותו לאה הייתה ממייסדות הקיבוץ, וחיה בו עד יומה האחרון. אלתרמן העניק לקיבוץ את המנונו, המושר עד היום מדי שנה בחג העליה לקרקע – "המגדל הראשון".

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!"

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

אֶל מֶרְחָב מִמָּצוֹר, אֶל חָדָשׁ מִנּוֹשָׁן

אַתְּ עוֹלָה בְּרִסּוּק אֲזִיקַיִם

בְּהִבְהוּב מַחֲרֵשׁוֹת בְּתַלְמַי חֲרִישָׁן

עִם פְּלָגַיִךְ בָּאוֹר וּבַמַּיִם.

כִּי בָּאֹמֶן קוֹלֵךְ וּבַכֹּחַ קוֹלֵךְ

וְאֶחָד – בַּיִּעוּד וּבַפֶּרֶךְ!

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵךְ

הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ!

הפזמון מתאר את תל עמל כחלוץ שלפני המחנה, כאוונגרד המביא אותנו אל העתיד, עתיד של עמל ועבודה בדגה ובדגן. הדגש הוא על הראשוניות - רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל.

אך המילים "תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל, בְּמָטָר וּבְטַל" מעוררות אסוציאציה, על טל ועל מטר. בבתים, הדברים הרבה יותר ברורים.

"בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ", נפתח השיר. למה הרי בַּגלבוע ולא הרי הגלבוע, כפי שאנו אומרים "הרי הגולן", "הרי הגליל". אלתרמן פותח את השיר ברמז לקינת דוד על שאול ויהונתן, שבה מקולל ההר: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם". המסר ברור – החלוצים עולים להר המקולל, כדי להפוך אותו להר של ברכה. מכאן המילים בפזמון: "תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל, בְּמָטָר וּבְטַל".

חָרוֹן יֶעֱשַׁן – מתכתב עם הפסוק מדברים "כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-יְהוָה"; יעשן – קילל. החרון הוא האף, שתי מילים נרדפות לכעס. הכוונה לקללה שהוטלה על הגלבוע. ההליכה דווקא לגלבוע כדי להקים יישוב חדש, מבטאת גבורה גדולה, לא רק בשל העובדה שמדובר ביישוב ספר מבודד בעיצומן של מאורעות תרצו-תרצט, אלא גם בשל האומץ להתמודד עם הקללה ולגבור עליה.

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי – אלתרמן משתמש במילים מספר "במדבר", לאחר שבני ישראל מצאו באר מים במדבר: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ". באזור המקולל, הרי בגלבוע, ישוחזר נס הבאר במדבר, כלומר ההר שקולל ביובש, יפרח ויניב פירות.

דַּבְּרִי שִׁיר – מתוך שירת דבורה, שאף היא עוסקת באזור הזה של הארץ, בשיר של ניצחון. אלתרמן מנבא את הניצחון על איתני הטבע. דַּבְּרִי שִׁיר נכנס גם לפיוט הגאולה, "לכה דודי", ובכך אלתרמן מתאר את חלוצי עמק בית שאן כמחוללי הגאולה של עם ישראל.

אך אין זה מקרה שאין הוא כותב בית שאן אלא בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן. כך נקראת העיר, בתיאור אקט ביזוי גופותיהם של שאול ובניו: "וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן". היה זה אחד מרגעי השפל, התבוסה והחרפה של ישראל, אך דווקא ממנו, מבטיח אלתרמן, תצמח הגאולה: "בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי", חוזר המשורר ל"לכה דודי".

ואם המסר עד כאן לא היה ברור, בבית הבא מבהיר זאת אלתרמן במפורש:

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!".

ההתיישבות בגלבוע נודרת להסיר את הקללה, ולגבור הן עליה והן על האויב הערבי: הצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!". והמסר הוא שאת הכוח והאומץ ליצור את העתיד, אנו שואבים מן העבר. וכך הדברים נאמרים בבית הבא: "אֶל חָדָשׁ מִנּוֹשָׁן".

****

יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, אנו אומרים, ומכוונים דברינו לזיקה העתיקה של עם ישראל לגולן. אך חשוב לא פחות להעלות על נס את החלוצים בני זמננו, שחוללו את המהלך ההיסטורי של ההתיישבות בגולן, שעיצבה את גבולה של מדינת ישראל.

היום, 14 ביולי, עלו ראשוני המתיישבים למחנה הסורי הנטוש עליקה, ועשו היסטוריה. הם ראויים מאתנו לכבוד ויקר, ודומני שלא היטבנו והקפדנו לעשות כן בשנת היובל.

אציין במיוחד שלושה. האחד הוא איתן סט, חבר קיבוץ גדות – ראש וראשון להתיישבות בגולן. הראשון שהגה את רעיון ההתיישבות, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ומי שהקים את הגרעין שיישב את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, והיה הדוחף העיקרי למהלך. ואף שהוא המשיך לחיות בגדות, הוא היה ונשאר איש הגולן, מעורב מאוד בעשיה בגולן ובמאבקים על הגולן.

השני הוא יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, שהוא מעין הרצל ובן גוריון של הגולן – הן נושא החזון והן האדריכל, הדמות המרכזית בגולן לאורך שנות היובל ומי שטביעות אצבעותיו נמצאות לאורכו ולרוחבו של הגולן.

השלישי הוא סמי בר-לב, מייסד גרעין קצרין ולאחר מכן היישוב קצרין, שאותו עיצב ברוחו ובנה במו ידיו והנהיג אותה ביד רמה במשך 38 שנים.

יהודה הראל וסמי בר-לב, או אם לדייק יותר, יהודה וסמי, הם היכין והבועז – עמודי התווך של ההתיישבות בגולן.

וצר לי שלא השכלנו להודות להם כראוי להם בחגיגות היובל.

****

בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, שרה המקהלה המשותפת של הילדים והמבוגרים את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.

* "שישי בגולן" - המאמר יפורסם ב-14 ביולי, בדיוק ביובל לחידוש ההתיישבות בגולן.