הבלוג של אורי הייטנר

במאמר שפרסם ב-1970, סקר בן גוריון סקירה מקיפה על הקשר התנ"כי בין "עיר האבות וערש המלכות" לעיר הבנים העכשווית. "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית... אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאימהות של עמנו. בחברון קמה המלכות הגדולה ביותר שהייתה לישראל עד היום הזה. ... אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל הייתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך, ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון ביישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים" (המבוא לספר חברון, יולי 1970).

שלוש שנים קודם לכן, ערך בן גוריון ביקור הזדהות בכפר עציון, חודשיים לאחר עלייתו להתיישבות. בדבריו, הוא הצביע על מרחביו של הר חברון החשוף ואמר: "חברון צריכה להיות מיושבת יהודים, הרבה יהודים. זאת הייתה עיר יהודית. צריך להקים בה יישוב יהודי גדול".

בן גוריון היה יהודי חילוני. בן גוריון הוא האיש המזוהה ביותר עם התפיסה הפוליטית של נכונות לחלוקת הארץ. אחרי מלחמת ששת הימים הוא קרא לנסיגה מרוב השטחים. ולשיטתו, ניתן בהחלט להחיל את הנכונות שלו לנסיגה, גם על העיר חברון.

אולם מעבר לכל שיקול מדיני פרגמטי זה או אחר, דבר אחד בן גוריון ידע היטב – מה מהותה, מה משמעותה, מה מקומה של חברון לעם היהודי כסמל לאומי. מה מקומה של מערת המכפלה לעם היהודי, כסמל לאומי. הוא ידע והבין, שמערת המכפלה, כמו הכותל המערבי, כמו קבר רחל, הם סמלים לכמיהת הדורות לארץ ישראל.

כך, למשל, כתב מנדלי מוכר ספרים בספרו "מסעות בנימין השלישי". הוא תיאר סיטואציה של ביקור שליח מן הישוב הישן בארץ ישראל בק"ק בטלון, שהביא עמו בט"ו בשבט תמר מארץ ישראל. "ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה, כך מספר בנימין, היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בא"י. ומרבים לספר בביאת הגואל".

מי שהעלו להצבעה באונסק"ו את החלטת הבלע להגדיר את מערת המכפלה כאתר מורשת פלשתינאי – אף הם יודעים היטב מה מהותו ומה משמעותו של אתר זה כסמל לאומי יהודי. הם יודעים היטב שמערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים לקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, שהוא לב זהותו הלאומית של העם היהודי. ומה שעניין אותם לא היה מערת המכפלה, ולא הקשקוש על כך שהוא אתר פלשתינאי כביכול, אלא שאיפתם להכריז שאין זכות היסטורית לעם היהודי על ארץ ישראל, שאין זיקה לאומית של העם היהודי לארץ ישראל, שכלל אין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי ואין הוא זכאי למדינת לאום בארץ ישראל. זו מהותה היחידה של ההחלטה – ערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל.

האם יש טעם בהמשך חברותה של ישראל באונסק"ו ובאו"ם? לדעתי, כן. ישראל אינה צריכה להעניש את עצמה בבידוד בינלאומי, ולתת פרס לאויביה. ההתמודדות הראויה עם ההחלטה היא הגחכתה. על ישראל להפגין את הבוז שלה להחלטה המופרכת, בהעלאת הצעה להצבעה באונסק"ו לפי הארץ שטוחה והשמש סבה סביבה.

* "שישי בגולן"