* מנהיגות ישראלית - מפלגת העבודה בחרה שני מועמדים ישראלים, שעלו לסיבוב השני של הבחירות
המקדימות. היא לא בחרה "מרוקאים". פרץ וגבאי "מרוקאים" כפי
שהרצוג הוא "אירי" ועומר בר-לב הוא "יוגוסלבי". פרץ וגבאי
אינם מתמודדים על הנהגת מרוקו, אלא על הנהגת ישראל. די כבר עם שיח הנצחת הגלות.
* קיבעון – עמיר פרץ הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין,
חיים רמון ואברום בורג שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2.
בכל השנים שחלפו הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער
ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור
האחרון – כישלון אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות,
הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות הקיצוניות ביותר שהוצעו להם בידי ברק
ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.
אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות
מדיניות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.
לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון
שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות
מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות.
אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא איש חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך.
השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.
* נגד המתווה הנרקם - איני יודע האם הידיעות על עסקת שבויים קרובה הן
דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית של חמאס או בלון ניסוי של הממשלה, אבל אומר את
דעתי העקרונית. תמורת גופה של חייל, אין להחזיר מחבל חי. תמורת ישראלים שנתפסו
חיים, כיוון שחצו על דעת עצמם את הגבול, אפשר לתת אסיר פלילי או אפילו אסיר
ביטחוני שאין דם על ידיו, אלא נתפס באיזו עבירה טכנית, בפרופורציה של 1:1. על
הדרישה לשחרור משוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונתפסו אסור אפילו לדון. הם קיבלו את
ההזדמנות של חייהם ומשחזרו לסורם, הם האחרונים בתור בכל עסקה, אחרת מה שווה העסקה?
בנושא גופותיהם של חללי צה"ל, יש לחתור להסכם בן שני סעיפים: א.
תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ישראל תמסור לפלשתינאים את גופות כל
המחבלים שבידה. ב. שני הצדדים מסכימים שמעתה ואילך, גופות יימסרו מיד לידי הצד
השני, ללא תנאי.
והגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ רשמית את מסקנות דו"ח ועדת שמגר,
תפרסם אותן ותביא אותן לחקיקה.
* סיקור רחב ומפרגן - בגיליון ערב שבת של "ישראל היום",
הכתבה על ביקורו של ראש ממשלה הודו בישראל הופיעה בעמוד 9, ותפסה 80% מגודל העמוד,
שהיה עמוד טבלואיד. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות", הכתבה על
ביקורו של מודי הופיעה בע' 2 והיא התפרסה על פני העמוד כולו, שהיה עמוד טבלואיד
כפול. כלומר היקף הכתבה (בעיקרה – תמונות) היה יותר מכפול ומיקומה – הרבה יותר
טוב. בשני העיתונים, הופיעה בעמוד הראשון תמונה עם הפניה לכתבה.
ולמה אני מציין זאת? כי לאורך כל השבוע הרשתות מלאות בקיטורים על התקשורת
ש"מסתירה" את ביקורו של מודי בישראל, כדי לא לפרגן לנתניהו. וכצרכן
תקשורת אני יכול להעיד שלפחות בערוץ "כאן", בערוץ 2, ברשת ב',
בגל"צ וב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה נרחב ומפרגן לנתניהו. חד
וחלק.
אבל מרוב שחוזרים על השקר, מתחילים להאמין בו. וכך, השיח על הטענה כלל
אינו מפקפק באמינותה, אלא מתייחס אליה כאקסיומה, ומתלהם בתגובתו אליה.
יש לציין, שבגיליון ערב שבת של "הארץ" הסיקור בהחלט מביש –
תמונה + כיתוב, באמצע ע' 8.
* פוסט קולוניאליזם – ביקורו ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו,
באיחור אופנתי של 70 שנה, הוא התשובה המוחצת לאופנת ה"פוסט
קולוניאליזם". הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהקימה מדינת
לאום עצמאית לעם היהודי במולדתו, אחרי מאות שנות כיבוש אימפריאליסטי וקולוניאליסטי,
היא התגלמות הפוסט-קולוניאליזם האמתי, להבדיל מסיסמאות השווא הנושאות שם זה. סיפור
ההצלחה הישראלי הוא מופת ומודל לחיקוי לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, להבדיל מן
השקר ה"פוסטי" שמצייר את הציונות (!) כ... קולוניאליזם.
* פייק מגילה – ההיסטוריונית ד"ר מירה צורף השתתפה ברב שיח בנושא הציונות בכנס
"לא בשמים". היא אמרה שבמגילת העצמאות כתוב "שחור על גבי לבן"
שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.
מעניין. במגילת העצמאות שאני מכיר אין אמירה כזאת. ואם הייתה אמירה כזאת –
איך זה שמגילת העצמאות עצמה יצאה רק בעברית ולא גם בערבית?
פייק היסטוריה.
* שאלה של זהות – בתכניתו של יועז הנדל ב"כאן" 11 (לא צפיתי בשידור, אך המנחה
סיפר לי לאחר מעשה), נדונה סוגיית ה"הדתה" בבתי הספר. הופיע נציג ארגון "זהות"
– ארגון של הציונות הדתית הפועל להנחלת יהדות בבתי ספר ממלכתיים (חילוניים). הוא
רצה להוכיח שבניגוד לנאמר על הארגון, הם דווקא פלורליסטים ופתוחים, וסיפר שאני
הרציתי בארגון.
זה נכון ולא נכון. נכון שהוזמנתי להרצות בכנס השנתי של הארגון וזה בהחלט
ביטוי לפתיחות ולנכונות להתמודד עם גישות אחרות. אולם זה היה בפני הרכזים. אין מצב
שהייתי מוזמן ללמד יהדות בבתי הספר שבהם ילדיהם לומדים או ללמד יהדות מטעמם,
בדרכי, בבתי הספר הממלכתיים.
את הרצאתי הם קיבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד שברתי להם קצת את סטיגמת
ה"חילוני", מבחינת הידע שלי ביהדות והמחויבות שלי ליהדות. מצד שני, הם
בהחלט נאלצו להתמודד עם גישה שונה משלהם ליהדות.
עמדתי בנושא – חשוב מאוד להעמיק את החינוך היהודי והציוני במערכת החינוך
בישראל. ההעמקה הזאת צריכה להיעשות באמצעות המורים בבתי הספר. אם קיימת בעיה של
ידע – יש להכשיר לכך מורים. אם יש צורך במענה זמני מחוץ למערכת, מוטב שהדבר יעשה
בידי מנחים ומדריכים שרובם חילונים, כדי שלא ליצור אצל התלמידים סטיגמה על פיה
היהדות זה "הם" ולא "אנחנו".
* ממוצא יהודי - צר לי מאוד, שחבריי, עמיתיי ושותפיי, אנשי הארגונים להתחדשות יהודים,
מצטרפים כאידיוטים שימושיים לקמפיין הגעוואלד על ה"הדתה", בלי להבין שכל
מפעל חיינו הוא הוא המעורר את השנאה והתיעוב של מובילי הקמפיין הזה, דוגמת אור
קשתי ושכמותו.
רוגל אלפר תמצת את ניסוח האידיאולוגיה של הקמפיין – "מורשת דתית
אינה רכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי.
בהחלט אפשר להיות משכיל גם בלי מורשת דתית... מורשת דתית יהודית אינה חיונית
לזהותו כחילוני משכיל. מומלץ שילמד באופן כללי על דתות מונותאיסטיות כחלק מלימודיו
את התפתחות התרבות המערבית. אם ירצה להתעמק במורשת יהודית, שיבושם לו. ... זהות
ותרבות החילונים ממוצא יהודי אינן כוללות תלמוד, סידור וכיוצא בזה, וגם לא
התייחסות לירושלים כאל סלע קיומם. ובמהרה במרוצת חייהם הם ישכחו את רוב מה שהלעיטו
אותם כילדים. הם לא מנותקים, לא בורים ולא שכחו כלום, הם פשוט השתחררו
מהעבר". אור אלפר רוגל קשתי וחבר מרעיהם אינם רואים עצמם כיהודים, אלא
כחילונים ממוצא יהודי. כלומר, הזהות שלהם היא "חילונית" ויש איזה מרכיב
בעברם שהוא "מוצא יהודי". יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, אמר פעם
שכמו שמוצא האדם מהקוף כך מוצא העברי מהיהודי. זאת ההתייחסות שלהם.
אנו, אנשי ההתחדשות היהודית, מגלמים את ההיפך המוחלט של האידיאולוגיה
הזאת. אנו רואים ביהדות את לוז זהותנו, את תפארת תרבותנו, את עיקר מחויבותנו. יש
לנו מחלוקת עם האורתודוכסיה, ויש לנו תחרות עם ארגונים אורתודוכסיים על הפעילות
במערכת החינוך הממלכתית. עלינו לנהל את המחלוקת הזאת בלי להיגרר אחרי מי שמגלמים
את ההיפך מאתנו... מי שבזים לכל מה שאנחנו מייצגים, סולדים מכל מה שאנו מאמינים
בו, אך משתמשים בנו לקמפיין שלהם, שהוא זר לנו כל כך.
* עגלה ריקה – עירית לינור פרסמה במוסף "הארץ" מאמר נגד מתווה הכותל ובעד
המונופול האורתודוכסי עליו. המסר שלה היה: אנחנו החילונים – עגלה ריקה. לא מעניין
אותנו ואין לנו מושג ביהדות. הכותל הוא לא עניין שלנו. הוא של הדוסים. אז אנחנו לא
צריכים להתערב, ועלינו לתת להם לעשות שם מה שהם רוצים, כי בסופו של דבר הם דתיים
גם בשבילנו.
אותי המאמר שכנע. הוא שכנע למה תמיכתי במתווה הכותל אינה רק בשל המחויבות
של מדינת העם היהודי לכל היהודים בגלויות על כל הזרמים והגוונים שבהם, אלא קודם כל
כי היהדות היא לא "של הדתיים" אלא שלנו, של כל היהודים, ועלינו להיות
שותפים לעיצובה, להתפתחותה, להפרחתה, לבל תהיה מוצג מוזיאוני רחוק מאתנו ומחיינו,
שכדאי לנו שיהיה מאובן ותקוע, כי בתור מוצג מוזיאוני הוא צריך להיות
"אותנטי".
איני רוצה שכאשר הנכדים שלי יתבקשו לצייר יהודי, הם יציירו חרדי עם קפוטה
ושטריימל. אני רוצה שהם יציירו את ההורים שלהם. ולכן, הילדים שלי מקבלים חינוך
יהודי של עגלה מלאה – שהיהדות היא מהותית, משמעותית ומרכזית בחיינו, היא מגדיר
הזהות שלנו, וכדי שתהיה רלוונטית לנו ולדורות הבאים, חובתנו להמשיך לפעול בה, ליצור
בה, לפתח אותה ולהתאים אותה לחיים יהודיים במדינה יהודית עצמאית ומודרנית במאה
ה-21.
אם חלילה ילד שלי יכתוב כמו עירית לינור: "הכותל לא מעסיק אותי בדרך
כלל, שכן אין בו צל וגם לא סניף של זארה... קשה לי להבין את ההתעקשות הנלווית לשבת
על הטריבונה, משוחררים מהמסגרת המגבילה של הדת, ולצעוק משם הוראות בימוי ליהודי
שצם לא רק ביום כיפור, אלא גם ב... נו, תזכירו לי... אה, גדליה, וקורא כמו חמור
בכל סדר פסח את ההגדה כולה, כולל החלק שאחרי האוכל..." וכו', אגיע למסקנה
שנכשלתי בחינוך ילדיי.
* קצה ההגות האנטי ציונית - במוסף "הארץ" יש חלק שנקרא:
"הקצה – חומר למחשבה", שמעמיק לכיוונים הגותיים, מעבר לעיסוק השוטף ביום
יום האקטואלי. כך, אפשר להבין את שורשי השוקניזם, שגילוייו מעל פני השטח הם
בפשקווילים של גדעון לוי, עמירה הס וחבר מרעיהם. "הם המרכז, אנחנו
הפרובינציה" – זו כותרת מאמר של עפרי אילני. הם – יהדות ארה"ב. אנחנו –
ישראל. הוא מצטט את ההיסטוריון יורי סלזקין: "אמריקה הייתה הארץ המובטחת שבה
הצליחו היהודים לממש את עצם באופן המוצלח ביותר... היהודים הם העשירים בין כל
הקבוצות הדתיות בארצות הברית, המשכילים בין האמריקאים והדומיננטיים ביותר בעולם
התקשורת ביחס לגודלם. ישראל, לעומת זאת, היא תופעה אנכרוניסטית שמזכירה את ברית
המועצות בעשורים האחרונים לקיומה. הסיבה שהיא זוכה בכלל ללגיטימציה הייתה ההשפעה
הניכרת שהפעילו היהודים האמריקאים, שהזהות היהודית שלהם ואולי אף הזהות האמריקאית
שלהם, נדמו כתלויות בהמשך נבחרותו של עם ישראל. ישראל היא בסך הכל מוצב חזית של יהדות
ארה"ב, אחד הביטויים להצלחה האדירה שלהם".
כלומר, אין לאומיות יהודית אלא היהודים הם "קבוצה דתית", ולכן,
אין כל משמעות להצלחתם הלאומית, אלא להצלחה האישית של בני הקבוצה. לפיכך, אין כל
חשיבות וכל משמעות לעובדה שהיהודים בישראל חיים במולדתם הלאומית, חיים במדינת לאום
ריבונית של עמם, חיים כרוב מובהק במדינתם, חיים בשפה הלאומית של עמם, ומפתחים את
תרבותם הלאומית בצורה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.
אילני נתלה בהיסטוריון שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות, והגה את התפיסה של
"עם עולם", שמעת לעת יש לו מרכז תרבותי אחר, שנדד מארץ ישראל לבבל,
לספרד, לגרמניה ובימיו לפולין. לטענת אילני, המרכז הזה נמצא כעת בארה"ב,
וישראל היא סתם פרובינציה.
אולם האמת היא, שיחד עם דובנוב עצמו, גם האידיאולוגיה המופרכת שלו עלתה
בעשן ארובות אושוויץ. לא זו בלבד, שמדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של
העם היהודי בכל תולדותיו, ושהציונות היא השלב החשוב והמצליח ביותר בתולדות עם
ישראל – אלא שעצם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל כמרכז הלאומי של העם היהודי, היא
המרכז הנותן טעם ומשמעות לקיום הפרובינציה היהודית בארה"ב.
* ניצחון התרבות - ההפגנות נגד ביקורה של להקת "רדיוהד" בישראל, כמו כל תנועת
החרם, הן הפגנות נגד התרבות ובעד הברבריות. הרכבת האווירית לישראל, של כוכבי
המוסיקה מכל הסוגות, היא ניצחון התרבות על הברבריות.
* עדותה של סימון וייל - אחד הטיעונים של מכחישי השואה ומגמדיה, הוא
שאין ייחוד לשואת היהודים, שהיו רק חלק מקורבנות הנאציזם, כמו קבוצות נוספות, למשל
הקומוניסטים.
בעניין זה, מעניין לקרוא דברים שאמרה המנהיגה היהודיה הצרפתיה, ניצולת
השואה, סימון וייל, שהלכה השבוע לעולמה, בראיון בשנת 2008 שפורסם לראשונה במוסף
"הארץ", בעקבות פטירתה.
"באושוויץ כמעט כולם היו יהודים. פעם אחת הגיעה רכבת של נשים
קומוניסטית שגורשו לאושוויץ. באחד מהבקרים הסתתרתי במחנה עם חברה כדי לא לצאת
לעבוד. הסתובבנו במחנה תוך מאמצים שלא להיתפס, ולפתע שמענו צרפתית. זו היתה קבוצה
של קומוניסטיות צרפתיות... שמחנו לפגוש צרפתיות. ראינו, אגב, שהן עבדו פחות וחיו
בצריפים שבהם התנאים היו טובים יותר. כשהתקרבנו אליהן, הן צעקו עלינו 'יהודיות
מלוכלכות' ".
* שביל הסנהדרין – השתתפתי בסיור של בית מדרש "מעגלים" באושה העתיקה. שמחתי
לשמוע, שבשנת השבעים למדינת ישראל, במסגרת מיזם אתרי מורשת, יוכשר "שביל
הסנהדרין", שיעבור לאורך מרכזי הסנהדרין בצפון (אושה, בית שערים, ציפורי,
טבריה) כולל חפירות ארכיאולוגיות בכמה מן האתרים (אחר כך אונסק"ו בטח יכריז
על השביל כאתר מורשת פלשתינאית).
* ביד הלשון
יירוט – יירוט הוא הסטה מכוונת של כלי טיס, כלי שיט או טיל ממסלולו. מקור
המילה הוא פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "בלק".
בפרשה מסופר, שכאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, ראתה אתונו את מלאך ה' ניצב
בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך ובסופו של דבר אף עצרה מלכת. לאחר שהכה אותה בלעם והיא
התלוננה על התנהגותו, ראה סוף סוף גם הוא את מלאך ה'. אמר לו המלאך: "עַל מָה
הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי
יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ
רְגָלִים…" (במדבר כב, לב–לג).
אחד הפירושים למילה "יָרַט" במילים "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ
לְנֶגְדִּי", הוא סטה. ומכאן החידוש המודרני (הקצת מאולץ, לדעתי) להסטת כלי
אויב במלחמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
