הבלוג של אורי הייטנר

לווי אותי / שי צברי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 10.7.17

את פינתנו הקודמת הקדשנו לברי סחרוף, במלאת לו 60. ראוי ברי שלא נתספק בכך, והפינה השבוע היא מעין המשך. היא לא תתמקד בברי, והזמר שנשמע לא יהיה ברי, אבל השיר הוא שיר שברי הלחין והזמר הוא בן טיפוחיו של ברי סחרוף.

הזמר שנשמע היום הוא שי צברי. צברי הוא בן  43, אבל את תקליטו הראשון הוא הוציא רק לפני שנתיים. הסיבה לכך, היא שלמרות שלאחר שירותו הצבאי למד צברי המוכשר בבית הספר "רימון", הוא עזב את המוסיקה, וחזר אליה רק לפני עשר שנים, כבר בעשור הרביעי לחייו, כשהצטרף למיזם הנפלא של ברי סחרוף ורֵע מוכיח, שבעיניי הוא גולת הכותרת של יצירתו של סחרוף, "אדומי השפתות", משירי שלמה אבן גבירול בלחנם של ברי ורע מוכיח. הוא הצטרף למיזם כזמר ליווי, ומאז המשיך ללוות את ברי בכל הופעותיו והקלטותיו. ברי זיהה את הכישרון, את הנוכחות הבימתית ואת הכריזמה של צברי, ונתן לו חשיפה מרשימה בהופעותיו. הוא ליווה אותו בקולות, ב"כפיים" ובשירה בקולו המצוין, אך ברי לא הסתפק בכך, ופינה את הבמה כדי לאפשר לו חשיפה במרכז הבמה. וכך, בזכותו של ברי, בהופעותיו בפני הקהל הרב שבא לצפות בו, רכש צברי עצמו קהל אוהדים הולך וגדל, שאִפשר לו לפרוץ בקריירה עצמאית, אך יחד עם זאת הוא ממשיך ללוות את ברי.

לפני כארבע שנים, כאשר הוא היה עדין "המלווה של ברי", ובטרם יצא להופעות יחיד רשמיות ועדין לא הקליט בנפרד, הופיע שי בכנס של עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. הופעתו כבשה את הקהל. הוא שר משירי תימן שעליהם גדל, שירים מסורתיים, שירי משוררים, והכל בשמחה, בחוסר פורמליות, בחופשיות רבה ובהמון הומור. הוא הקפיץ את הקהל וכבש אותו. אני ממש התאהבתי בו, ולא בכדי, כאשר יצא לאור תקליטו הראשון "שחרית", מיהרתי לרכוש אותו.

יש לציין שעוד בטרם הוציא את תקליטו, כאשר עוד עבד בעיקר עם ברי, הוא היה שותף למיזמים מוזיקליים נוספים, כמו הפרויקט של עידן רייכל, "עבודה עברית", פרויקטים של אהובה עוזרי, ותקליטים של שירי משוררים – של חיים גורי ושל אבות ישורון.

שי צברי שייך לסוגה האהובה עליי – של שוברי המחיצות בין מזרח ומערב, בין יהודיות וישראליות, בין מסורת וחילוניות, של יצירת תרבות יהודית ישראלית מגוונת, מפתיעה, עשירה. סוגה זו, שכוללת גם אמנים כשלמה בר, אהוד בנאי, ברי סחרוף, קובי אוז, אסף תלמודי ואחרים, היא הדבר הטוב ביותר שנוצר בתרבות הישראלית של הדור האחרון. שי צברי בהחלט בולט בחבורה הזו, בכישרונו כמלחין וכזמר, בקול המשובח שלו, ביצירתיות, בהומור וביכולת לסחוף את הקהל.

תקליטו המשובח "שחרית" הוא תמהיל מעניין של ההשפעות על צברי ושל תחומי יצירתו; יש בתקליט מן הפיוט, מסידור התפילה, מן המוסיקה המזרחית ושירי משוררים. בין המשוררים – אברהם חלפי, יהודה עמיחי וחביבה פדיה. צברי עצמו היה שותף לכתיבת מילות אחד השירים, "הניחי לי", יחד עם דן תורן. הוא הלחין או היה שותף בהלחנת למעלה ממחצית שירי התקליט.

המפיק המוסיקלי של התקליט, הוא אסף תלמודי, שאחראי על הדברים היפים ביותר במוסיקה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. ההרכב המוסיקלי של התקליט נקרא "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", והוא כולל את אסף תלמודי, אייל תלמודי, גרשון וייספירר, איתמר ציגלר וניר מנצור.

בתקליט הזה שיר אחד שהלחין ברי סחרוף. כפי שאמרנו בפינה שעבר, לברי יש יחס מיוחד לשירי משוררים, הוא הלחין שירי משוררים, ושירו המצליח ביותר הוא גרסתו ל"עוד חוזר הניגון" של אלתרמן, ללחנו של נפתלי אלתר. לתקליט זה הלחין ברי את שירו של יהודה עמיחי "לווי אותי".

זה שיר העוסק בפרידה, אך אם בדרך כלל פרידה נתפסת באור שלילי, בשיר הזה היא נתפסת כאחד משיאי האהבה. אין המדובר בפרידה סופית, אלא בפרידה לצורך התחברות מחדש. לכן הדובר מבקש מאהובתו שתלווה אותו לנמל תעופה. לא לנמל התעופה, בה"א הידיעה, אלא לאיזה נמל תעופה. למה? הוא לא עף, לא הולך, לא עוזב. אבל הוא זקוק לעצם הריגוש של הפרידה. הוא מבקש ממנה לומר לו בפרידה הזאת מילים שמחליפות עונות. והוא רוצה לשתות את מי המעיין שממנו נובעות דמעותיה; לשתות ולשתות.

לווי אותי לנמל תעופה.

אני לא עף, אני לא הולך, אני לא עוזב.

אבל, לווי אותי אל מטוס לבן

בין ערפילי עצי זיתים,

אמרי מילים שמחליפות עונות

בחיפזון קצר של שעת פרידה.

אז הידיים באות אל

העינים הבוכות כמו אל

שוקת לשתות ולשתות.