במהלך ביקור של משלחת סיוע מן הגולן לקריית שמונה, הגעתי למקלט באחת משכונות המצוקה של העיר. ניגשה אליי אישה שהחזיקה תינוק עלי הידיים. עיניה כבויות ועל פניה מבט מיואש. "נגמרו לי הטיטולים", היא לחשה לי. "תעזור לי. אני חייבת טיטולים. תדאג לי לטיטולים".
מה היא רוצה ממני? מאיפה, לכל השדים והרוחות, אני אקריץ לה עכשיו טיטולים? "אני אשתדל", הבטחתי לה, מקווה שתרד ממני. "אני אעשה מאמץ", הבטחתי, כשבליבי אני מלקה את עצמי: למה אני משקר לה ולעצמי? במקום להרגיע אותה, לחזק אותה, לחבק אותה, אני מבטיח לה הבטחות חסרות כיסוי, יוצר אצלה ציפיות שווא. ובכל זאת, ניסיתי. הרמתי כמה טלפונים, בניסיון להגיע למי שיוכל למצוא טיטולים ולקחת אותם למקלט שלה.
עברו דקות אחדות, וראיתי רכב מתקרב. עצם העובדה שרכב נסע בכביש, היתה אירוע מיוחד. הייתי בימים האחרונים במשלחות סיוע בטבריה ובצפת – קריית שמונה זה משהו אחר לגמרי. קריית שמונה נראית כמו עיר רפאים בסרט אפוקליפטי על היום שאחרי הפצצה. העיר ריקה. הרחובות שוממים. השמים אפורים מעשן. וברקע – ירי בלתי פוסק של סוללות התותחים שלנו, המוצבות סמוך לעיר. אנו, באורטל, שומעים ללא הרף יציאות מהסוללה הנמצאת מספר קילומטרים לידינו, רעש עמום, קצת מטריד. הם שומעים את היציאות הללו ליד האוזן. כדי שנדע להבחין בין רעש היציאות לרעש הנפילות, תודרכנו שאם האדמה רועדת, זו היתה נפילה... במציאות הזאת, הכבישים ריקים ממכוניות. המכוניות היחידות שהסתובבו בעיר היו המכוניות שלנו.
מי המשוגע הזה שנוסע לו בכביש? המכונית נעצרה לידי והנהג שאל אותי: "סליחה, איפה זה רח' הבאבא סאלי?" הבנתי. אין זה אדם מקומי. מן הסתם, גם הוא, כמונו, מתנדב מן החוץ. הצצתי למכוניתו, והיא היתה עמוסה באספקה, כמו מכוניותינו. "אולי יש לך במקרה חבילת טיטולים?" שאלתי אותו בתקווה. "במקרה, יש לי חבילה אחת" הוא השיב לי. "איזה מספר אתה צריך?" - "אין לי מושג", השבתי. לקחתי את החבילה ורצתי לאישה במקלט. "איזה מספר טיטולים את צריכה?", שאלתי והושטתי לה את החבילה. "המספר הזה. זה בדיוק מה שאני צריכה", היא השיבה לי.
גם כעת, שעה שאני כותב את הדברים, ימים אחדים מאוחר יותר, עדיין בשרי נעשה חידודין חידודין כאשר אני משחזר את פניה של אותה אישה, שעה שקיבלה ממני את החבילה. היה זה בעבורה רגע של אושר עילאי בתוך התופת. היא כבר שבועיים במקלט עם ילדיה, תחת מטחי טילים ללא הפסקה, במציאות קשה ביותר, בתנאים קשים מאוד. המציאות הזאת לא השתנתה. אבל באותו רגע עניין אותה רק דבר אחד. שלתינוק שלה יהיו טיטולים. באותו רגע, זה היה כל מבוקשה בחיים. ובאותו רגע, כל מבוקשה ניתן לה. ... וגם בעבורי היה זה רגע של אושר עילאי. הרי כל המאמץ שאנו עושים וכל תכליתו ממוצה באותו רגע.
"באת אליי מן השמים. שאלוהים יעזור לך. שיהיה לך רק בריאות. אתם אנשים טובים" היא אמרה לי. מלמלתי כמה מילים במבוכה והסתלקתי משם, כאילו אני מאוד עסוק, ובעצם בשל האופי הדפוק שלי שאינו מאפשר לי להחצין רגשות ליד אנשים. צלצלתי ליעל, לספר לה, כי בכל זאת הייתי צריך לפרוק את החוויה. באוזניי התנגנה שורה משירו של מתי כספי: "מי בכלל אמר לך שאני מלאך?"
בהמשך אותו ערב שוב הגעתי לאותו מקלט. "זה אתה שהבאת לי את הטיטולים. שאלוהים יעזור לך".
****
ועוד רגע מרגש. ביום ו' שעבר ירדה משלחת גדולה מאוד, של כשישים מתנדבים מן הגולן, כעשירית מהם – מאורטל, לצפת. בראש המשלחת עמד ראש המועצה אלי מלכה, הוא עצמו בן צפת.
התחלקנו לחוליות והתפרסנו לעבודה בשכונות השונות של העיר. הקבוצה שלי פעלה במרכז הקליטה של העולים מאתיופיה. פרקנו שם את המצרכים – ארגזי פירות, שקי תפוחי אדמה, שישיות של "מי עדן", מוצרי מזון שונים לצד צעצועים, ספרים לילדים ועוגות שאפו נשות רמת מגשימים שנסעו איתי, עם ציורים של ילדי היישוב. הנשים מרמג"ש ירדו למקלטים והפעילו את הילדים ביצירה, במשחקים ובשירה. הן ערכו להם קבלת שבת כדת וכדין.
היתה איתנו אישה נוספת, מלכה מאבנ"י אית"ן. מלכה היא אחות, העובדת במיון ב"פוריה". מלכה ביררה אצל האחראים במקום האם יש בעיות רפואיות. היא נענתה שיש מכת כינים בקרב הילדים.
חיש קל היא פתחה קליניקה מאולתרת והחלה במבצע ביעור כינים. כל הילדים המכונמים נשלחו אליה בזה אחר זה לטיפול. כשסיימנו את פעילותנו, לאחר שעות אחדות, וחזרנו הביתה, היא עוד נשארה שם. הרי לא כל הילדים טופלו. היא אישה דתיה. היה זה ערב שבת. אבל איך היא יכולה לעזוב, בטרם סיימה את מלאכת הקודש שלה? ואני חשבתי, שהנה, זאת היהדות האמיתית. זו המשמעות האמיתית של השבת. זו המשמעות האמיתית של שמירת מצוות.
ובמוחי הדהד סיפור רחוק, שאיני זוכר את פרטיו, על אחות באחת ממלחמות ישראל, שזכתה לכינוי: "המלאך בלבן".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
