הבלוג של אורי הייטנר

כל אדם הוא עולם ומלואו. כשאדם נפטר, האובדן הוא גדול. כשמדובר באדם צעיר, שמת בדמי ימיו, היגון קודר שבעתיים.

כשחייל נהרג, הכאב הוא גדול. קודם כל הכאב של משפחתו, אח"כ של ידידיו ומכריו, ומעבר לכך, של עם ישראל כולו. כאשר נהרגים תשעה חיילים – על אחת כמה וכמה. ואכן, מותם של תשעה לוחמים בקרבות ביום ד' האחרון, הפילו על החברה הישראלית כולה אבל כבד.

האבל מוצדק, כן ואמיתי. מה שלא מוצדק, הוא אווירת הנכאים שנפלה עלינו, בליבויה של התקשורת. כמו אוהדי כדורגל המריעים לקבוצה כאשר היא בתנופה, אך כאשר היא סופגת גול; כאשר היא זקוקה יותר לעידוד הקהל, הם נאלמים דום או מקללים את המאמן, כך נוהגת גם התקשורת הישראלית. בראשית המלחמה, התקשורת הריעה להתקפות מטוסי חיל האוויר במה שנראה כמלחמה סטרילית, אך כאשר חיילים שלנו נהרגים, פתאום היא מתחילה לכרסם בהטלת ספקות, בדיבורים חסרי שחר על כישלון, בשאלות "עד מתי" ו"כמה זמן אפשר", ו"חלפו כבר 15 יום ועדיין נוחתים טילים" ועוד כהנה וכהנה. ופרשננו חנן קריסטל כבר מתחיל לחשב את הנזק למעמדם של אולמרט ופרץ.

אנחנו במלחמה. זוהי מלחמת אין ברירה. הותקפנו בידי אויב שמטרתו האחת והיחידה היא שלא נהיה פה. זו מלחמה שאין צודקת ממנה. במלחמה הזו אנו חייבים לנצח.

אין מלחמה שאין לה מחיר. אין מלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, שאין בה שכול ויתמות, שאין בה סבל רב. גם בניצחונות המזהירים ביותר שלנו, איבדנו את טובי הלוחמים. זה המחיר אותו אנו נאלצים לשלם, אם רצוננו לחיות במולדתנו, חרף העובדה שהמרחב הסובב אותנו (כולל שלוחותיו בתוכנו) אינו מוכן, וספק אם אי פעם יהיה מוכן, להשלים עם חיינו כאן. את המחיר הזה אנו מקבלים בכאב, אך עלינו לקבלו באהבה. כי את האלטרנטיבה של חיים ללא מולדת וללא ריבונות אנו כבר מכירים, מכירים היטב.

התקשורת משדרת רוח של תבוסתנות בימים האחרונים. היא יוצרת אווירה של כישלון. אין כל יסוד לתחושת הכישלון.

בני מהרש"ק, הפוליטרוק האגדי של הפלמ"ח, נהג להזכיר לחייליו, שכאשר יורד עלינו גשם, גם האויב נרטב. נכון, יורד עלינו גשם עז ולא נעים, אך הוא כאין וכאפס לעומת המבול שאנו מנחיתים על האויב. האגדה על החיזבאללה שלעולם לא יכנע ולעולם לא ישבר אינה נכונה. להיפך, החיזבאללה כבר מגלה סימני שבירה.

בימים האחרונים כל ראשי חיזבאללה קוראים להפסקת אש. פטרונם האיראני, אחמדניג'אד קרא אף הוא להפסקת אש מיידית. הקריאות הללו הן איתותי מצוקה של החיזבאללה. עלינו למנף את מצוקתם כדי לקדם את הניצחון. לשם כך, עלינו לחדול משידור התבוסתנות. האוייב במצוקה, ועלינו לנצל זאת כדי להגביר את לחצנו עליו, כולל במתקפה יבשתית רחבה, כדי להביס אותו, להכניע אותו, לשבור אותו.

כאשר האויב נמצא עם הגב לקיר, הוא מסוכן מאוד. הוא עלול להגביר את תוקפנותו. הוא עלול להשתמש בכל הכלים שיש לו, אף יותר מהטיל המשופר שירה על עפולה. עלינו להיות מוכנים לכך. זה כואב וזה יכאב. אולם אלה פרפורי התבוסה שלו. זו השעה בה עלינו להכותו מכת ניצחת. כיוון שאסור שהמלחמה הזאת תסתיים בפחות מניצחון חד משמעי שלנו, שבו ברור לאויב (ונהיר לכל האויבים הפוטנציאליים), שהוא נחל תבוסה מוחצת ומשפילה.