הבלוג של אורי הייטנר

מאמרי "לאן נוליך את החרפה?" בנוגע להזמנתו של אלוף גרשון הכהן להרצות ב"חברותא", עורר תגובות רבות, בע"פ ובדוא"ל, של תמיכה והתנגדות. רוב המתנגדים נימקו את דבריהם בעוול שבעקירת היישובים וביחס לעקורים לאחר מעשה. מצטער, אין כל קשר בין דברים אלה, לבין הנושא אותו העליתי על סדר היום. שום קשר.

יש להפריד בין שלושה נושאים שונים זה מזה – עקירת היישובים, היחס לעקורים וסוגיית הסרבנות.

את עמדתי השוללת את עקירת היישובים הבעתי בעשרות מאמרים והרצאות, מעל כל במה אפשרית. לנוכח המציאות בגבול עזה לאחר ההתנתקות, דעתי בנדון התחזקה. עם זאת, אני מכבד את מי שדעתו שונה, ומשוכנע שהוא רוצה בטובתה של מדינת ישראל לא פחות ממני. אין כל קשר בין העמדות השונות בסוגיה זאת, לבין שאלת הזמנתו של גרשון.

שאלת היחס לעקורים אינה שייכת לעמדה הפוליטית והאידאולוגית בנוגע להתנתקות. כאן אין המדובר בדעה שניתן להתווכח עליה, אלא בעובדות שאינן לוויכוח – מדינת ישראל התעמרה בעקורים ונהגה בהם באופן מביש. אני מצפה מכל אדם ישר והגון, תהיה דעתו על ההתנתקות אשר תהיה, להתקומם לנוכח העוול הזה. איני מכבד מי שמנסה להכחיש את העוול, כיוון שאין הוא עושה זאת בידיים נקיות. אולם גם סוגיה זו אינה קשורה לשאלת ההרצאה המדוברת.

השאלה העקרונית שבבסיס הוויכוח, היא שאלת הסרבנות. בעיניי, שאלת הסרבנות אינה סוגיה פוליטית לגיטימית. הוויכוח פה אינו בין שמאל לימין, אלא בין אחריות לאומית, ממלכתיות ודמוקרטיה, לבין הפקרות, פנאטיות ואנרכיה, הקיימות בקצוות השמאל והימין. בוויכוח הזה, ניצבים מצד אחד של המתרס אנשי "יש גבול" ו"אומץ לסרב" יחד עם המסיתים לסרבנות הכתומה; תלמידי ישעיהו לייבוביץ' יחד עם תלמידי הרב שפירא, ומצדו האחר – הציבור הדמוקרטי והממלכתי, מן הימין, השמאל והמרכז.

לפני חודשים אחדים, אפרת בדיחי פרסמה מאמר בו יצאה חוצץ נגד הגזרה השווה שאני גוזר בין הסרבנות משמאל ומימין. יש, כמובן, הבדלים מסויימים, אך המשותף רב בהרבה על המפריד. הטענה העיקרית נגד הגזרה השווה היא שהסרבנות מימין אינה סרבנות במלחמה נגד אויבי המדינה, אינה סירוב להגן על המדינה.

והנה, בימים האחרונים האינטרנט מוצף בפירסומי הימין הקיצוני, המציגים גיבור תרבות חדש – אבי אבלו, סמל במילואים, תושב אפרת, שערק מיחידתו בלבנון, במחאה על דברי אולמרט בנוגע להתכנסות. יש לומר את הדברים באופן הברור ביותר – מי שעורק בשעת מלחמה הוא בוגד. אבי אבלו הוא בוגד במולדת!

הוא הראשון, ואני מקווה שגם האחרון, שביצע את מעשה הבגידה, אך קדמו לו מכתבי קצינים וחיילים שאיימו בסרבנות במלחמה, בשל דבריו (מיותר לציין – האומללים) של אולמרט. מה זו ההפקרות הזאת? הם אזרחים על תנאי במדינת ישראל? הם חיילים על תנאי בצה"ל? אם הם מתנגדים למדיניות ממשלת ישראל, הם פטורים מלהגן על מדינת ישראל מפני אויביה? הם משוחררים מהגנה על אזרחי ישראל המצויים תחת התקפה קשה? חבריהם ליחידה ילחמו בעבורם, יהרגו למענם, והם ברוגז, כי אולמרט עיצבן אותם?!  "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

אדם הגונב 10 שקלים מחברו -  ספק אם חברו יבחין בכך בכלל, אבל באותו רגע הוא הפך לגנב. הוא חצה את הקו האדום, המפריד בין אדם ישר לבין גנב. מי שפתח צוהר לסירוב, פרץ את הקו האדום שבין אזרח וחייל נאמן לבין סרבן. מי שחצה את הקו האדום, נתן אור ירוק להידרדרות במדרון החלקלק המוביל למעשי בגידה ולהתנכלות לחיילים שביצעו את העקירה.

מי הם אותם חיילים? אלה אותם חיילים המחרפים היום את נפשם בהגנה על המדינה במלחמה בלבנון ובעזה. הם אותם חיילים המגלים גילויי גבורה עילאית, הנלחמים בנחישות בתנאים הקשים ביותר תוך דבקות במשימה בכל מחיר. הם אותם חיילים המפנים פצועים תחת אש. הם אותם פצועים ששאיפתם הגדולה היא לחזור מיד לחבריהם בשדה הקרב.

אלה אותם החיילים שכובדו במטחי לבנים וסלעים בעמונה. אלה הם אותם חיילים שזכו ליריקות ונאצות, לגידופים כמו "נאצים" ו"קלגסים". אלה אותם חיילים שמשליכים אותם מן הטרמפים. אותם חיילים משקפים את מגוון הדעות בעם ישראל. הם לא ביצעו את הוראת העקירה מתוך "צייתנות עיוורת" ו"ראש קטן". להיפך, אלה חיילים חושבים בראש גדול, המבינים שאם מדינת ישראל לא תוכל לקיים את החלטות הכנסת בשל סירוב החיילים לבצען, לא תהיה לנו מדינה. הם מבינים, שאם כל חייל יהיה מחוייב למלא רק את ההוראות שהוא תומך בהן מבחינה פוליטית, לא יהיה לנו צבא.

מי שנתן אור ירוק לסרבנות, נתן אור ירוק להתנכלות לחיילים שלא סרבו. בשבוע בו מלאה שנה לעקירה, נעקרה משפחה מביתה באחד מיישובינו, לאחר שנה של התנכלויות, כיוון שאבי המשפחה, קצין בקבע, השתתף בעקירת היישובים. כסדום היינו? לעמורה דמינו? יהודים מגרשים יהודי? רק כיוון שכאיש צבא הוא ביצע את תפקידו?

בתגובתה למאמרי בגיליון הקודם, הציגה חמי רושנסקי כחוסר רגישות, את הזמנת "אחד מסמלי הגרוש". איני מוכן לקבל את הצגתו של גרשון כ"אחד מסמלי הגירוש". גרשון הוא קצין בצה"ל, שכל חייו קודש לביטחון מדינת ישראל, שביצע את תפקידו, כפי שראוי היה שיעשה. סמלי הגירוש הם הפוליטיקאים שהחליטו על כך (אני מתנגד גם להחרמתם, אך צעד כזה הוא לגיטימי במדינה דמוקרטית).

חמי הביעה תמיהה על הביטויים הלוחמניים בהם השתמשתי כמו "לא נכנעתי", "לא התקפלתי". הסיבה לכך, היא הניסיון הכוחני למנוע את ההרצאה, בידי מי ש"ביקשו" שאפעל על פי רצונם, ולא – יפוצצו את האירוע. מול מי שניסה להלך עליי אימים – לא נכנעתי ולא התקפלתי.

אני מקווה שהמלחמה בה אנו מצויים, תחזיר אותנו לשפיות, ותשים קץ לפגיעה בצה"ל ובמדינה – תולדת האור הירוק שניתן לחציית הקו האדום של הסרבנות. כולי תפילה, שנחזור כולנו לרוח של אהבת ישראל ונאמנות למדינת ישראל.

נכתב ל"שישי בגולן"