שנת תשס"ו אמורה היתה להיות שנת המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית ושל מדינת ישראל. הנה, ביצענו את ההתנתקות. התחלנו לשים קץ לכיבוש. חזרנו לגבול בינלאומי מוכר. אין עוד עילה לפלשתינאים לתקוף אותנו מעזה. כל העולם תומך בנו בהתלהבות. ההתנתקות עברה בשלום, ללא תקלות. צה"ל ומשטרת ישראל הוכיחו את יעילותם ואת כושרם.
מנהיגותו של אריק שרון יציבה ומוצקת. הפוטש בליכוד נכשל. שרון מפלג את הליכוד ומקים את "קדימה" – מפלגת החלומות השואבת את כל המי ומי של הליכוד ומפלגת העבודה ומנפצת את המבנה המסורתי של הפוליטיקה הישראלית. "קדימה" בראשות שרון מרקיעה שחקים בסקרים. סוף סוף לא נהיה תלויים עוד במורדים ועסקנים – המנהיגות של שרון תפעל באין מפריע.
"קדימה" מסמלת רוח חדשה בפוליטיקה. לא עוד תלות במרכז הליכוד על השחיתות שבו ובמפקדים המפוקפקים של "העבודה". לא עוד מרדף מביש אחרי כל חתונה וברית מילה של השכן של החבר של המוסכניק של חבר המרכז. נכון, דבק רבב במנהיגי המפלגה החדשה, אך זאת תוצאה של התלות במרכז הליכוד. מעכשיו – פוליטיקה אחרת, פוליטיקת המפץ.
מפץ משמעותי לא פחות במפלגת העבודה. עמיר פרץ מבשר מהפכה של ממש. מפלגת העבודה חוזרת להיות תנועה סוציאל דמוקרטית. פרץ מעלה את הנושא החברתי לראש סדר היום של מפלגתו ושל המדינה. לראשונה, זה הנושא המוביל בבחירות. רוח רעננה נושבת בחברה הישראלית.
בבחירות – הנושא החברתי מכניס לכנסת את הגמלאים – ובגדול! כנסת חדשה – טובה הרבה יותר מקודמתה, המושחתת. ברית טבעית בין "קדימה" ל"עבודה" שתביא להקמתה של ממשלה שתקדם את האג'נדה החברתית, את האג'נדה האזרחית. רוב משמעותי לתכנית ההתכנסות שתפטור אותנו מהכיבוש ותפתור את כל בעיותינו.
... חלפה שנה. אריק שרון – צמח. מההתנחלויות שנעקרו נורים טילים על שדרות ואשקלון, ונענים בהבלגה. חייל נחטף, ובעקבות זאת – חיילי צה"ל שוב מדשדשים ברצועת עזה. אין שום סימנים לשינוי בדרכה החברתית של הממשלה. אותה הדרך של ביבי, בגושפנקא של פרץ. פרץ, נביא המהפכה החברתית, ממונה בצעד תמוה לתפקיד שולי שאינו דורש כישורים, ידע וניסיון – שר הביטחון. החיזבאללה ממשיך להתעצם וממשיך בפרובוקציות, ששיאן חטיפת שני חיילים ישראלים מלווה במטחי קטיושות לאורך כל הצפון. ממשלת ישראל, בהחלטה מנהיגותית אמיצה ונכונה שמה קץ להבלגה ויוצאת למלחמה. אולם היא יוצאת למלחמה מתוך אמונת שווא בקונספציה של מלחמת כפתורים ומטוסים. כשהקונספציה מתנפצת אל מול המציאות, ממשלת תועה ואובדת דרך המפחדת ממחיר הניצחון, מובילה בגמגום, במצמוץ ובהססנות את ישראל להפסד מול ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים ושוחקת את כושר ההרתעה הישראלית לשפל חסר תקדים. במהלך המלחמה, הממשלה "החברתית" מפקירה את העורף – החזקים מסתדרים והחלשים מופקרים לגורלם או לחסדי גיידמאק.
תוצאות המלחמה גורמות למשבר אמון חמור מאוד במנהיגות. משבר זה מועצם לנוכח תוצאות "הפוליטיקה החדשה" שאחרי המפץ. ראשי המערכת הפוליטית והשלטונית בישראל, נמצאים במצב זה או אחר של בדיקת מבקר המדינה, חקירת משטרה, הליך משפטי, או ערעור בדרך לכלא. ראש הממשלה, קודמו בתפקיד ובני משפחתו, המשנה לראש הממשלה, שר המשפטים, יו"ר הקואליציה, יו"ר ו' החו"ב של הכנסת, ראשי מפלגת העבודה (בנושא המיפקד), מפכ"ל המשטרה, הרב הראשי ומעל כולם – כבוד הנשיא (או שמא... כבוד אנסי) הנחקר בעבירות חסרות תקדים בחומרתן.
שנת המפץ הגדול היתה לשנה של משבר לאומי שספק אם היה כמותו.
ומה ניתן לאחל לשנה הבאה? שנקודת השפל שאליה הגענו כה נמוכה, שממנה ניתן רק לטפס.
"על הצפון" - גיליון ראש השנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
