הבלוג של אורי הייטנר

ביקרתי במאהל המילואימניקים מתוך תחושת הזדהות מלאה עם מחאתם, עם תחושותיהם, עם רגשותיהם של מי שעזבו הכל, התנדבו למילואים מתוך מסירות נפש וחשים שהיה בכוחם לנצח אך הניצחון נמנע מהם. יוזמתם להעלות את הכישלון במלחמה על סדר היום הציבורי מבורך. השאלה היא, האם הם מסתפקים בכך, או מציבים סדר יום לאומי חדש. האם הם מסתפקים בהוצאת קיטור או פועלים לשינוי פני החברה הישראלית.

הכישלון במלחמה נובע מבעיות עומק הנוגעות לזהות, לתרבות, למוסר, לערכים. מן הראוי שהמחאה תוביל לחשבון נפש לאומי בסוגיות הללו. עד כה, תנועות המחאה מסתפקות בשאלות של "מי" ולא של מה. בסוגיות טכניות כמו איזו ועדת חקירה תקום, ולא בשאלות של מהות. זו החמצה גדולה, כיוון שהזעם והתסכול בעקבות המלחמה הם הזדמנות כמעט בלתי חוזרת לתיקון מהותי.

שתי תביעות עומדות במרכז המחאה: הליכתם הביתה של אולמרט, פרץ וחלוץ, והקמת ו' חקירה ממלכתית. אני מסכים עם התביעה הראשונה, אך אין בה די. בורסת השמות להחליף את ההנהגה מורכבת במי שכבר כשלו, ובכל מקרה, ללא שינוי ערכי יסודי, שינוי פרסונלי לא יעלה ולא יוריד. לתביעה השניה אני מתנגד בתוקף.

הכמיהה לוועדת חקירה ממלכתית משפטית שתפתור לנו את הבעיות, היא חלק מאווירת המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, האזרחית והצבאית. המשפטיזציה  אינה הפתרון  אלא היא חלק מן הבעיה.

הקריאה לו' חקירה ממלכתית היא ביטוי לראש קטן של הציבור, שרוצה לברוח מהתמודדות עומק מהותית ומסתפק בכך שוועדה בראשות שופטים תערוף מספר ראשים. בבעיות אותן יש ללבן, אין לשופטים כל עדיפות עליי, הכותב ועליך – הקורא. את הסוגיות הללו אנחנו, אזרחי ישראל, צריכים לברר. אנחנו צריכים לשנות.

גם הציפיה שוועדת חקירה ממלכתית תערוף ראשים בעייתית מאוד. לא השופט ברק או חשין בחרו את הממשלה אלא הציבור, ולכן הציבור הוא שצריך להחליט אם להחליפם. אם ו' חקירה ממלכתית "תזכה" את רוה"מ ושר הביטחון, לא אקבל את מסקנותיה. אם היא "תרשיע" אותם, אולי אסכים אם המסקנה, אך איני חושב שמדובר בהרשעה משפטית. הכשלון הוא ציבורי, וגם העונש צריך לבוא מידי הציבור ונבחריו.

הראיון עם נסראללה, בו אמר שלא היה מבצע את החטיפה אילו שיער שזו תהיה תגובת ישראל, נוצל בידי הספינולוגים של אולמרט כהוכחה לניצחון הישראלי במלחמה. בעיניי, דברי נסראללה מוכיחים את ההיפך. הם מוכיחים עד כמה מופרכת הטענה שאי אפשר לנצח את החיזבאללה, שאי אפשר היה לסיים את המלחמה בהנחלת תבוסה מוחצת ומשפילה לארגון הטרור הזה, שאי אפשר היה להפסיק את ירי הקטיושות. דברי נסראללה מוכיחים שהניצחון היה בידינו ומעצימים את תחושת ההחמצה והכישלון.

מה גרם לכישלון? חוסר נחישות וחוסר דבקות במטרה של הדרג המדיני ושל ראשי צה"ל. הבעיה המרכזית שלנו, היא שהחלפנו את הערכים של דבקות במשימה, חתירה למגע והשגת ניצחון, בערכים של "רק רצינו לחזור הביתה בשלום". אי אפשר לנצח בלי להילחם. אי אפשר להילחם בלי לשלם מחיר. כאשר ראש הממשלה מבטא את האליטה התרבותית של ישראל כאשר הוא מכריז "עייפנו מלהילחם, עייפנו מלנצח" הוא מסביר את בעיית העומק התרבותית שלנו. מי שעייף מלהילחם, בורח לאשליות סרק אודות ניצחון דה-לוקס של כפתורים, מטוסים ואינפלציה של פגזים הנורים מרחוק. מה הפלא, שכאשר הוכח בתוך ימים ספורים שהקונספציה הזו שגויה, לא היה לממשלה ולמטכ"ל העוז להורות לצה"ל להלחם ולנצח? מה הפלא שההחלטה המתבקשת נדחתה שוב ושוב ומוסמסה. התוצאה היא ששילמנו מחיר כבד ביותר, אך את מרבית המטרות לא השגנו.

האם הסוגיה התרבותית הזאת היא נושא לוועדת חקירה משפטית? אי אפשר יהיה לעסוק לעומק בשאלה זו, כאשר כל אחד מראשי המדינה וצה"ל חמוש בסוללת פרקליטים ממולחים שמקבלים הרבה כסף כדי ליצור למרשיהם אליבי שיסיר ממנו את האחריות ויזרוק אותו על אחר. המשפטיזציה של צה"ל היא חלק מהבעיה התרבותית, שהרי אי אפשר לנצח בצבא הכבול בתרבות של "הואיל ולפי סעיף ח' 2 נתקלנו מלפנים - קדימה הסתער, לכאורה".

יש לפתוח בחשבון נפש לאומי בנוגע לערעור על צדקת דרכנו, בנוגע לתבוסתנות שחדרה לתוכנו, בנוגע לתרבות הראש הקטן והבריחה מאחריות, בנוגע להפרטת החברה הישראלית ושחיקת הסולידריות שהביאו להפקרת העורף השנה כמו להפקרת עקורי גוש קטיף אשתקד. אין אלו נושאים שיפוטיים, אלא ערכיים, ולכן אין הם נושא לוועדת חקירה משפטית, אלא לחשבון נפש לאומי.

ובאשר להפקת לקחים אופרטיביים בנוגע להתנהלות הממשלה וצה"ל – זאת יש לבדוק. אך גם בבדיקה זו המרכיב המשפטי הוא חלק ממכלול שלם של מרכיבים מקצועיים. הרכב ועדת אדמוני, המונה את הטובים באנשי המקצוע בישראל, כולל פרופ' רות גביזון, משפטנית דגולה שהסיבה היחידה שאין היא שופטת ביהמ"ש העליון היא עמדותיה העצמאיות, מתאימה לאין ערוך מוועדת חקירה ממלכתית.

* "מקור ראשון"