הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה הסתיימה בניצחון ישראלי ברור. כל מטרות המלחמה הושגו – ירי הקטיושות הופסק בשלב מוקדם מאוד, חיזבאללה התפרק מנשקו וסולק מדרום לבנון, השבויים הוחזרו ללא תנאי, כושר ההרתעה של ישראל הוחזר – ובגדול.

המוראל הלאומי מרקיע שחקים. הפופולריות של ראש הממשלה ושר הביטחון שוברת שיאים. בסקרים זוכה עמיר פרץ לתמיכה אדירה, חסרת תקדים. מנהיגותו במפלגתו בלתי מעורערת.

שר הביטחון עולה, חמוש במגפון, לנאום את נאום הניצחון שלו במרכז מפלגתו:

"חברים! אני לא אתן לאף אחד להפיל עליי את ההצלחות של המלחמה הזאת. אני אומר את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: האחריות למלחמה כפי שהתנהלה היא של ראשי ממשלה, שרי ביטחון, חברי קבינטים ביטחוניים ובעצם כל מי שניהל את המדינה בשש השנים האחרונות. הם הכינו, אימנו, נערכו, התכוננו וקבעו את הכללים לכל איום. השבחים מגולגלים לפתחי. אני מודה על כך. אבל זה לא מגיע לי. הרי כל בר דעת מבין שההכנות למלחמה לא החלו היום. הניסיון להניח את כל זרי הדפנה לראשו של שר ביטחון שרק התחיל את כהונתו הוא בלתי צודק. האחריות על הניצחון היא אחריות מתמשכת. הקונספציה לפיה פעלנו ובזכותה ניצחנו נמשכה לאורך שנים. האחריות היא של כל מי שעיצבו את המדיניות הזאת במשך השנים, ולא של אלה שהפעילו אותה. מה שקורה היום זה הדבר האחרון בעולם שצריך לקרות. שהתהילה תיפול בחלקי".

אילו אכן ניצחנו, אין שום סיכוי שדברים כאלה היו יוצאים מפיו של עמיר פרץ. אבל במלחמה הזאת נכשלנו. וכל הדברים שציטטתי כאן, הם האליבי של עמיר פרץ בהסבר אי אחריותו לכישלון, ציטוט כמעט מדוייק של הסבריו בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע. מי שלא היה מתחלק בפירות התהילה במקרה של ניצחון, אינו יכול להטיל על אחרים את האחריות לכישלון.

עמיר פרץ אינו אחראי למה שקרה לפני כניסתו לתפקיד. אין הוא אחראי לבריחה המבוהלת של צה"ל מלבנון תוך הפקרת הציוד והרכוש ותוך זניחת בני הברית מצד"ל. הוא אינו אחראי להבלגה על חטיפתם של חיילי צה"ל בהר דב ולא על ההבלגה המתמשכת על כל פרובוקציה בשש השנים האחרונות. אין הוא אחראי לכך שאפשרנו את התעצמות חיזבאללה למימדים המפלצתיים שהתגלו במלחמה.

אולם עמיר פרץ אחראי על כל מה שקרה מיום כניסתו לתפקיד, מהיום שבו נטל את האחריות. הוא אחראי על כל ההחלטות שקיבל ועל האופן שבו הן יצאו לפועל. הוא אחראי לתפקודו של צה"ל מיום היבחרו.

עמיר פרץ, יחד עם ראש הממשלה, אחראים על ההחלטה לצאת למלחמה. החלטה צודקת ונכונה שבדין נהנתה מתמיכה רחבה מאוד של הציבור הישראלי. הוא אחראי על ניהול המלחמה. הוא אחראי על ההתמהמהות בהחלטות, על כך שהמילואים לא גויסו עם פרוץ המלחמה, על כך שלא הופצצו התשתיות בלבנון, על כך שלא היתה פעולה יבשתית בראשית המלחמה שהיה בכוחה לשים קץ לירי הקטיושות. הוא אחראי על כך שאחרי שכבר התקבלה, באחור רב, ההחלטה לצאת לפעולה יבשתית, גם היא לא בוצעה במשך 48 שעות. הוא אחראי לכך שהפעולה יצאה לפועל כאשר כבר לא היה בה טעם כמעט (הטענה שבזכותה שונתה לטובתנו החלטת מועה"ב אינה מסבירה את העובדה שמרבית הפעולה התבצעה אחרי קבלת ההחלטה). הוא אחראי על ההחלטה לא להכריז על מצב חרום, לא להפעיל את מל"ח וכתוצאה מכך לתפקוד הלקוי של העורף.

ברק, שרון ומופז אחראים למחדלים רבים מאוד בנושא הלבנוני, אולם אין הם אחראים על האופן בה נוהלה המערכה; אין הם האחראים העיקריים לכישלון.

במקרה של הצלחה, עמיר פרץ היה מתעקש על אבהותו הבלעדית. אין לאפשר לו להשאיר את הכישלון יתום.

"הקיבוץ"

 "אומדיה"