הבלוג של אורי הייטנר

מאמר זה נכתב לפני שנתיים, במוצאי יום הכיפורים תשס"ה, ופורסם במידף – עלון קיבוץ אורטל

"הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל"; מילים אלו, הפותחות את תפילתו של שליח הציבור בפתח תפילת מוסף, מבטאות היטב את תחושתי והתרגשותי הרבה, שעה שהתפללתי כשליח ציבור את תפילת "כל נדרי", בפתח הערב "כל נדרינו" בליל יום הכיפורים.

ועוד ליווה אותי שירו של נתן אלתרמן "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא". באופן אישי לא זנחתי את הניגון הזה וכך גם אחרים, אבל כקולקטיב, התרבות הקיבוצית זנחה אותו, ובעיניי יש בכך נכות תרבותית. והנה, הוא חוזר ומרגש אותנו, ומעורר בנו זיק של שייכות והזדהות עם העם היהודי לדורותיו.

פתחנו השנה במסורת בה נמשיך גם בשנים הבאות, של התכנסות בליל יום הכיפורים לתפילה, שירה, קריאה והאזנה; מסורת המחברת בין המסורתי לחדש, בינינו לבין יהדותנו, בינינו לבין יום הכיפורים.

****

התכנסות "כל נדרינו", היא נדבך נוסף בתהליך התרבותי המרתק של עיצוב יום הכיפורים באורטל.

בשנים הראשונות היתה באורטל מסורת יפה של שיחת יום הכיפורים, שיחת חברים על נושאים מרכזיים בחיינו. מסורת זו לא החזיקה מעמד זמן רב. בתקופת המאבק על הגולן שוב היתה לה עדנה, כשמרבית החברים השתתפו בשיחות נפש על המצב. עם תום המאבק, דעכה מסורת זו ונמוגה, למרבה הצער.

מלבד אותה שיחה, לא היתה באורטל אווירת יום הכיפורים. אמנם, בניגוד לקיבוצים אחרים, באורטל לא היה יום עבודה ביום הכיפורים ולא יצאנו בהפגנתיות לגיוסים. אך היתה אווירה של חולין, כולל מנגלים על האש, להכעיס. קומץ צמים ישב בפינת חדר האוכל לסעודה מפסקת לצמים. חדר האוכל היה פתוח בכל הארוחות (כולל ארוחת ערב חגיגית בליל יום הכיפורים).

בהדרגה חלו שינויים. האבסורד, שבו ביום המשמעותי ביותר בשנה העברית איננו סועדים בצוותא את סעודת החג, הופסק כאשר הסעודה המפסקת לצמים היתה לסעודת חג לכל הקיבוץ. בהתחלה היו שטענו שזו ... כפיה דתית. היום, אחרי כעשר שנים, זה כבר ממש מובן מאליו. העובדה שמספר הצמים הולך וגדל במשך השנים (דומני שהיום רוב החברים ובני הנוער צמים) תרם לכך, כמובן. מכאן גם הנוהג שהנהגנו בשנה שעברה – סגירת חדר האוכל ביום הכיפורים.

שינוי נוסף הוא מניין התפילה ביום הכיפורים. אני רואה בכך דבר מבורך. משהו פגום, בעיניי, ביישוב יהודי שאין בו בית כנסת. וגם אם המועדון פועל כבית כנסת רק ביום הכיפורים ובעליות לתורה של בני המצווה, יש בכך חשיבות רבה. עם זאת, יש גם צד שקשה לי איתו. העובדה שאנו מקיימים תפילה אורתודוכסית על כל המשתמע מכך,

ובעיקר ההפרדה בין גברים לנשים, מפריעה לי. ההפרדה הזו מדירה, למעשה, את האישה אל שולי ההוויה, בניגוד לערך שוויון המינים שהוא מרכזי בחברתנו. ובכלל, הרעיון לפיו עלינו לייבא לתוכנו מניין מבחוץ, של דתיים, כדי לקיים את יהדותנו, זר לי. יש בכך איזו התבטלות, כאילו יום בשנה אנחנו יהודים, ולכן עלינו להזמין יהודים אמיתיים כדי שנדע מה לעשות ביום הזה. בעבר רציתי לארגן תפילה קונסרבטיבית, ולו כדי שלא תהיה הפרדה בין המינים, אך הרעיון נדחה, כיוון ש"המשתמשים הקשים" בבית הכנסת רצו לדבוק בגירסא דינקותא שלהם, ומן הראוי לכבד צורך זה.

מכאן עלה במוחי הרעיון של הערב הייחודי, שאינו מחליף את התפילה האורתודוכסית אלא משלים אותה. הערב הזה הינו חלום שנרקם עם השנים, והשנה התגשם.

****

מספר חברים סיפרו לי שלא באו לערב כיוון שהושמעה בו מוסיקה. אם לפני הערב היו לי לבטים בנדון, אחרי הערב אני יודע שהקטעים המוסיקליים היו בין שיאיו. חנוך אלבלק ב"ונתנה תוקף", שלמה גרוניך ב"אלי אתה ואודך" וב"יהי הכל", מאיר אריאל ב"מודה אני" פרי עטו, מקהלת הגליל העליון ב"אנוש כחציר ימיו", מילאו את תפקיד שליח הציבור כפי שאף אחד אחר לא היה עושה.

אני צם ביום הכיפורים ומתנזר מכל ענייני החולין, המעשה והחומר. יום הכיפורים הוא יום המוקדש לרוח, לקדושה ולחשבון הנפש. השאלה היא האם הדבר מחייב אותנו לדבוק באיסורים האורתודוכסיים כלשונם. בעיניי, השמעת המוסיקה והנגינה בגיטרה בערב הזה, מסווגים באגף הקדושה והרוח, ולכן הם מבטאים נאמנה את מהותו של יום הכיפורים.

במחזור שערכתי, שילבתי קטעים מן התפילה, קטעי קריאה וסיפורים על משמעות התפילה ומהותה, גם לאנשים שאינם דתיים, וכן שירים וקטעי קריאה ששובצו לצד התפילות, וניהלו עמן דו שיח ממרחק של דורות. הקטעים החדשים, משל יהודה עמיחי וזלדה, פנחס שדה ויונה וולך, נתן זך, אברהם שלונסקי ואחרים, שובצו בהקשר של התפילות שלצדם; הסליחה, החסד, הכפרה וחשבון הנפש.

התהליך של הכנת המחזור – קריאת החומר, בחירת הטקסטים, עריכת המחזור ואפילו הקלדתו, התאמת הקטעים לקריינים, היו לי חוויה רוחנית משמעותית ומהנה. החלק הקשה היה הוצאת קטעים יפים רבים בתהליך מיון החומר.

****

דומני שהצלחנו לעצב מתכונת יפה ומשמעותית ליום הכיפורים. מן הראוי שנהפוך אותו למסורת ושנעצב בשנים הבאות מסורות לחגים האחרים. את כל החגים אנו חוגגים, וחוגגים אותם יפה, אך לאו דווקא בהקשר ישיר לתוכן היהודי שלהם. למשל, המסורת של חג הביכורים החקלאי בשבועות יפה מאוד ומשקפת היטב את אורח חיינו, אך היא מתחברת לפן אחד בלבד של החג.

בעבר, סדר פסח היה האירוע היחיד אותו חגגנו בחיבור לתרבות היהודית ותכני החג (היו וישנם, אמנם, מסכתות בסעודות החג, אך אין הן מהוות חוויה תרבותית משמעותית). בשנים האחרונות נוספו סדר ט"ו בשבט, וקריאת המגילה בפורים. השנה נוסף גם יום הכיפורים. אני מקווה שעם הזמן נעצב מסורות מתאימות לנו גם לראש השנה (אולי תקיעת השופר במסכת קבלת השנה בסעודת ליל החג, היתה תחילתו של עיצוב מסורת כזו), לשלושת הרגלים ולשבת.

****

מיד לאחר התכנסות "כל נדרינו" בערב יום הכיפורים ובמהלך יום הכיפורים, שוחחו עמי מספר חברים על הערב ותכנו. תגובות אלו תהוונה תשומות לעיצוב התכנסות זו בשנים הבאות. בין השאר עלה הצורך למתן ביטוי אישי לחברים בהתכנסות; שתהיה פחות טקסית ויהיה בה יותר פן ספונטני. כן עלה צורך לשלב באירוע שיחה, בה ניתן יהיה לדון בטקסטים, ללמוד אותם ולהסביר מדוע דווקא הם הוכנסו למחזור.

כיוון שמדובר במסורת חדשה באורטל, היא תעוצב במשך השנים. אני סבור שיש לבסס אותה על מחזור "כל נדרינו" בו השתמשנו השנה. יש להפוך חלק מן הטקסטים שבו למרכיב קבוע בו נדבק מידי שנה, וטקסטים אחרים יתחלפו מידי שנה. שבועות אחדים לפני יום הכיפורים אפנה לציבור בבקשה להציע טקסטים נוספים המבטאים אותם. יתכן שיהיו אלה דברים אותם יכתבו החברים עצמם (לכך תהיה עדיפות עליונה) או טקסטים קיימים עמם הם מזדהים. הדברים שרונן סיפר על המפגש עם אבא קובנר לפני עשרים שנה, שלא היו מתוכננים, היו מרגשים והוסיפו מאוד, וניתן לשלב דברים כמותם גם בעתיד.

חברים טענו שההתכנסות היתה יפה מאוד אך ארוכה מידי ויש לקצרה. אחרים טענו שהתחברו יותר לטקסטים המוסיקליים מאשר למילוליים ויש לשנות את הרכב המסכת בהתאם. את כל התגובות הללו אקח בחשבון בעתיד. יתכן שרצוי לאפשר צורות ביטוי נוספות, למשל קטע דרמטי או קטע מחול. אני סבור שיש מקום להתייחסות למלחמת יום הכיפורים, שזכרה הוא חלק ממהות יום הכיפורים בשלושים השנים האחרונות. ניתן להזמין את החברים המעוניינים בכך לשיחה לאחר המסכת.

****

לאחר הערב, הביעה אחת החברות את תחושת חוסר החיבור שלה לטקטסטים מן התפילה, שאינם מדברים אליה, בעיקר בשל ביטויי הסגידה וההלל לאלוהים. גם לי לא קל עם אותם טקסטים, שלעתים יש בהם אפסות האדם. איך אני, כהומניסט הרואה את האדם במרכז, יכול להזדהות עם פסוקים לפיהם "אדם יסודו בעפר וסופו לעפר...משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נופל. וכצל עובר וכענן כלה. וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף", לצד פסוקים המתייחסים לאלוהים בביטויי סגידה כמו "הנני, העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני. ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך. לכן אבקש ממך, אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, ה' ה' אל רחום וחנון, אלוהי ישראל, שדי איום ונורא..." וכו' וכו'? ואף על פי כן, אני רואה חשיבות רבה בכך שנאמר את אותם טקטסים ונראה בהם את היסודות התרבותיים שלנו. יש לכך מספר טעמים.

א. זוהי ספרות נפלאה; שירה במיטבה. שירה מרגשת ועמוקה, שברוב המקרים לא ידוע מי כתב אותה, אך ידוע שהיא בטאה לא רק את מאווייו האישיים אלא את המאוויים הקולקטיביים של הקהילה. ואותה הקהילה היא העם שלנו, היא המשפחה שלנו, היא סבי סבותנו, ויש סיבה רבה לגאווה באותה ספרות.

ב. התפילות כתובות בשפה נפלאה. חלקן נכתבו בתקופה שאבות אבותינו דיברו עברית. חלקה בתקופה שהעברית לא היתה שפת דיבור ונחשבה ל"שפה מתה". אותן התפילות הן אוצר לשוני נפלא, נדבך חשוב ביותר בשפה העברית, שעלינו להכיר בו כנכס תרבותי שחובה לשמור עליו.

ג. חרף ההסתייגות שהצגתי לעיל, אני מזדהה עם תוכן התפילות. ההזדהות אינה עם הכתוב כלשונו, אלא עם המשמעות שאני בוחר לצקת בו. התרבות היהודית היא תרבות מדרשית. המדרש הוא קריאה ריבונית של הטקסט המקורי, בה הקורא מבטא דרך הטקסט, תוך שמירה על עיקרי מהותו, את מה שברצונו לומר בהתייחס לחייו, לסביבתו ולתקופתו. זה היה מפעלם התרבותי של חז"ל, שדרשו את התורה ופרשוה, והמורשת שהם הנחילו לנו, היא הזכות של כל דור ודור לראות עצמו ריבון להיות "חז"ל" של תקופתו. הטקסט המקורי עומד בפני עצמו, וזכותנו לבחור מתוכו את המדבר אלינו ולהעניק לו את המשמעות המתאימה לנו. 

לכן, איני צריך להזדהות דווקא עם ביטוי הסגידה לאלוהים, אלא עם ביטויי התקווה והחזון לעתיד טוב יותר ולהווה טוב יותר שמופיעים באותן תפילות. איני מכיר דרך טובה ונאה יותר לבטא כמיהה לעולם טוב וצודק יותר מתפילות כמו, למשל, "ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו, ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". אמנם אני מאמין שכל האחריות לעיצוב העתיד היא עלינו, בני האדם, אך גם היהדות - לצד התפילה לאלוהים, אינה משחררת כהוא זה את האדם מאחריות לעיצוב עתידו. כאשר אני קורא את טקסט התפילה, אני משתמש בנוסח הפונה לאלוהים, כהבעת תקווה שיהיה בנו הכוח לממש את החזון המבוטא בה.

ד. גם את הביטוי לאפסות האדם, כביכול, אני דורש באופן אחר. כל אותו ביטוי של "משול כחרס הנשבר" וכו', מבטא אמת עובדתית. חיי האדם קצרים ושבירים. אדם נוסע במכונית ולפתע נהרג בתאונה. אדם רוקד במסיבה ולפתע לוקה בדום לב ומת. אדם נוסע באוטובוס ונקלע לפיגוע וכן הלאה. השאלה היא מה אנו עושים עם העובדה הזו? יש הנוקטים בגישות פטליסטיות של אמונה בגורל ובמזל (הבלים כמו "לכל כדור יש כתובת"). יש הבוחרים בגישות אסקפיסטיות נוסח "חיים פעם אחת" ולכן "אכול ושתה כי מחר נמות". היהדות שוללת את האמונה בגורל ורואה בה עבודה זרה. "הכל צפוי והרשות נתונה" – זו דרכה של היהדות. הכל צפוי? אשרי המאמין, אך בלאו הכי הצפוי אינו תלוי בנו. העיקר הוא "הרשות נתונה". אנו אחראים לעתידנו. אני דורש את "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", כנטילת האחריות שלנו לעתיד. חיים פעם אחת? נכון. לכן יש למצות את החיים כך שיהיו משמעותיים ולא יתבזבזו על סרק. איננו אחראים על אורך חיינו (אם כי גם על כך יש לנו השפעה), אך עלינו לקחת אחריות לאיכות חיינו ולמהותם.

בעיניי, עיקר המהות היא עיצוב החברה כך שתהיה טובה יותר לנו ולדורות שאחרינו. קיבלנו עולם שנבנה בידי דורות קודמים, שגם הם הבינו שחיים פעם אחת, אך ראו עצמם כחוליה בשרשרת, ותפקידינו לשפר את העולם ולהנחיל עולם טוב יותר לבאים אחרינו.

יש מי שיום הכיפורים בשבילו הוא יום הדין, שבו הוא עורך את חשבון הנפש שלו בפני אלוהיו ומצפה לגזר דינו. אני רואה ביום הכיפורים יום הדין, שבו אני עורך את חשבון הנפש שלי בפני מצפוני. הליבה המהותית היא אותה ליבה. את הטקסט הקדום אני דורש על פי דרכי.

ה. תרבות אינה צומחת פתאום מאליה. תרבות נבנית נדבך על גבי נדבך. תרבות ישראל היא בת אלפי שנים. זוהי תרבותנו. גם אם איננו מאמינים באלוהים ואיננו מחוייבים לקיום תרי"ג מצוות – זוהי תרבותנו. אין עם ללא תרבות, ואין עתיד לעם שמתנכר לתרבותו. מפעלם של החלוצים הציונים שיצרו חברה חדשה בא"י הוא מפעל מופת, אדיר וכביר, אך הוא לא נקי מטעויות. הטעות הגדולה ביותר, היא הפניית העורף לתרבות ישראל (שכבר באותם ימים היתה שנויה במחלוקת גם בקרב החלוצים). הנסיון לדלג על היצירה התרבותית שבין התנ"ך לביאליק ולאחד העם, הינו מעשה אנטי תרבותי. מטרתו היתה מוצדקת – הפניית עורף לגולה. אכן, היה צורך, ועדיין יש צורך, לשלול את ההוויה של גולה. אבל הניכור התרבותי עשה זאת בדרך השופכת את התינוק עם המים.

התוצאות של המעשה האנטי תרבותי הזה שליליות. התוצאה שלו אינה הפניית עורף רק למשנה והתלמוד, ספרות חז"ל ההלכתית והמדרשית, התפילה, הרמב"ם, שירת ימי הביניים, סיפורי חסידים וכו', אלא ויתור גם על המקרא וגם על אחד העם וביאליק. אין די ברצפה ותקרה כדי לבנות בית. התנ"ך הוא המסד התרבותי שלנו, אך ללא המדרש והספרות שנוספו אליו עם השנים הוא רחוק ומנותק. אחד העם וביאליק יצרו את יצירתם מתוך הכרת המקורות ובשפת המקורות ומי שאינו מכיר את המקורות אינו מסוגל להבין אותם, ולא רק אותם אלא גם את אלתרמן ואת יהודה עמיחי. קריאת עמיחי ללא הכרת מקורות ישראל, כמוה כקריאת שירה מתורגמת. וביאליק כבר אמר פעם שלקרוא שירה מתורגמת זה כמו להתנשק דרך מטפחת.

הבורות של החברה החילונית במקורות ישראל היא נכות תרבותית שיש להלחם בה. אחת מתוצאותיה השליליות היא פגיעה ביכולת לקיים שפה משותפת בין חילונים ודתיים. אם לאורך ימים תתהוונה כאן שתי חברות ושתי תרבויות, נהפוך לשני עמים. והרי הציונות נועדה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי, ולא להרוס אותו.

התרבות היהודית אינה "של הדתיים" אלא של כל היהודים. גם שלנו. אסור לנו לוותר עליה. עלינו להכיר אותה, להיות בה בני בית ובעלי בית, להרשות לעצמנו להפוך בה ולדרוש בה ולהמשיך אותה.

הטקסטים המודרניים, בפרוזה ובשירה, אותם קראנו בהתכנסות "כל נדרינו" לצד התפילות, מבטאים את המשכיות היצירה היהודית ובניית נדבכים נוספים לתרבות היהודית.

הניגון הזה הוא שלנו. זנחנו אותו לשווא, ומן הראוי לחזור אליו. וכשאנו מעצבים את התרבות הקהילתית של אורטל, מן הראוי שתהיה זו תרבות יהודית, שבה שב אותו ניגון, ועל בסיסו אנו כותבים את הניגון שלנו, שמוסיף לו, לעתים מתווכח עמו ומתנגח עמו, אך אינו זונח אותו.