הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "למה זה מפריע", במסגרת הפולמוס החשוב על דמות יום הכיפורים באורטל, קרא שלמה, בצדק רב, לסובלנות, לכבוד הדדי, לכיבוד אמונות ומנהגים. בצדק רב, הוא ביקר את דבריו של רונן שהיה בהם בוז כלפי הפולחן האורתודוכסי בתפילות יום הכיפורים. ובאותה משיכת קולמוס, שלמה כתב על ההגדה הקיבוצית, "שאין בה מאומה". איפה הסובלנות, הכבוד ההדדי וכיבוד אמונות ומנהגים? האם אלה רצויים רק כאשר מבקש שלמה כבוד כלפי המנהגים שלו? האם הוא נוהג בכבוד כלפי ההגדה הקיבוצית, כלפי החברים שהגדה זו היא מנהגם ואמונתם, כלפי האנשים שעיצבו וערכו אותה (ורבים באורטל הכירו אישית והוקירו את אריה בן גוריון זצ"ל, חבר בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" והעורך הראשי של ההגדה הקיבוצית במתכונתה הנוכחית)?

ההתייחסות להגדה הקיבוצית כחסרת תוכן או חסרת עומק, חסרת שחר לחלוטין. אילו כתב שלמה בזכות הדבקות במסורת אבות, דבקות בנוסח שקראו בדורות הקודמים ושקוראים בכל העולם היהודי, דבקות בהגדה שעליה הוא גדל ועליה הוא רוצה לגדל את ילדיו, היתה זו בהחלט אמירה ראויה ומכובדת. אבל לומר על ההגדה הקיבוצית ש"אין בה מאומה"? אם ישווה שלמה ביושר בין שתי ההגדות – המסורתית והקיבוצית, הוא יתקשה לומר שבהגדה הקיבוצית יש פחות תוכן מבמסורתית. בוודאי שאין בה פחות תוכן רלוונטי למטרת העל של הסדר – לספר ביציאת מצרים. ובוודאי ובוודאי שאין בה פחות תוכן הרלוונטי לחיינו היום, והרי אנו מחויבים לספר ביציאת מצרים לא רק כדי לדעת את ההיסטוריה, אלא בעיקר כדי להפיק את לקחיה לחיינו אנו, בכל דור ודור, שהרי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

****

שלמה וסמודר הצביעו על בעיה אמיתית הקיימת בסדר פסח באורטל – העובדה שרבים מאתנו ומילדינו מקיימים אותו ברמה שטחית ביותר, אינם מתחברים לתכניו אלא בעיקר לאוכל ולחיצוניות. גם רונן רמז על כך, בדברו על מי שבאים לסדר למען "סיר הבשר". אכן, זו בעיה המחייבת התמודדות חברתית, תרבותית וחינוכית. אולם אין כל קשר בין בעיה זו לבין ההגדה הקיבוצית. וכי אילו קראנו בחדר האוכל את ההגדה המסורתית, ההתייחסות היתה שונה?

בכמה בתים חילונים, שעל שולחנם מונחת ההגדה המסורתית, קוראים בחיפזון את ההגדה עד "שולחן עורך", לא כל כך מבינים מה קוראים, קצת מצחקקים כשמזכירים את "בן זומא" שלא לדבר על "שדיים נכונו ושערך צימח", ואחרי הארוחה לא חוזרים עוד אל ההגדה? בכמה בתים, שבהם אבי המשפחה או סבא שלא נעים ממנו, מתעקשים לקרוא את ההגדה עד תומה, המשתתפים ובעיקר הילדים רוטנים, לא מתחברים, לא שותפים, לא מקשיבים? ומי שמקשיבים – האם ועד כמה הם מבינים? ספק רב אם המצב יהיה שונה אצלנו אם נעבור להגדה המסורתית. יש צורך בשינוי חינוכי ותרבותי, אך אין קשר בין צורך זה לשאלה איזו הגדה אנו קוראים.

בעיניי, פחות חשוב כמה מתוך ההגדה (המסורתית או הקיבוצית) קוראים. מה שחשוב יותר, הוא שאת מה שקוראים – משתתפי הסדר יבינו. בסדרים שאני עורך אני מקפיד על כך.

****

תכלית סדר פסח היא לספר ביציאת מצרים. אולם סיפור יציאת מצרים כלל אינו מופיע בהגדה המסורתית, אלא ברמז פה רמז שם. ההגדה היא סיפור המסגרת של הסדר, אך סיפור יציאת מצרים מסופר בידי ההורים לילדיהם כתורה שבעל פה. מחבריי הדתיים למדתי שסדר הפסח בבתיהם נמשך שעות רבות, אל תוך הלילה, כיוון שהעיקר בו אינו קריאת המגילה אלא הדרש והפרושים והסיפורים שבין הטקסטים של ההגדה. קריאה כזאת היא באמת משמעותית. אולם קריאת ההגדה המסורתית כמות שהיא – אין בה כדי לספר ביציאת מצרים.

לעומת זאת, בהגדה הקיבוצית מופיע סיפור יציאת מצרים בנוסחו המקראי. יש בה עיקר המדרש שבהגדה המסורתית (אם כי הושמטו ממנה כמה מן הטקסטים החשובים שאני הייתי משאיר בה), אך לצדם סיפור יציאת מצרים. בניגוד להגדה המסורתית, שמו של משה רבנו, המנהיג שהוביל את עם ישראל 40 שנה במדבר, אינו נפקד, אלא נוכח ומשמעותי. ובנוסף למדרשי חז"ל, המופיעים גם בהגדה המסורתית, מצורפים גם מדרשים בני ימינו ליציאת מצרים, והחשוב שבהם הוא שירו של ביאליק "קומו תועי מדבר". 

במשפחה או ציבור שבהם אין מרחיבים בעל פה אלא רק קוראים את ההגדה – מי שקורא את ההגדה המסורתית אינו מספר את סיפור יציאת מצרים. מי שקורא את ההגדה הקיבוצית, מספר את הסיפור הזה. ודווקא בציבור שאינו קורא תדיר את פרשת השבוע, והסיפור המקראי (מעבר ללימודי התנ"ך בבית הספר) אינו חלק מחייו השוטפים, יש חשיבות רבה במיוחד בחשיפה לטקסט המקורי של יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע רק בהגדה הקיבוצית.

****

סדר פסח הוא יצירה שהתעצבה לאורך דורות רבים. בתקופה שבית המקדש היה קיים, עיקר סדר הפסח היה אכילת קרבן הפסח. לאחר חורבן הבית החל התהליך הממושך של עיצוב הסדר, שנמשך עד לפני מאות שנים ספורות. בראשית הדרך, למשל, היתה מחלוקת בין עיצוב סדר שעיקרו עיסוק בהלכות הפסח, כלומר בסיפור עבודת הקורבנות כדי לשמר את זיכרון הפסח בימים שביהמ"ק היה קיים לקראת הגאולה והקמת הבית מחדש, לבין הדרך שהתקבלה, לפיה הדגש הוא על סיפור יציאת מצרים, עם כל המסרים של סיפור זה – החירות האישית, המעמדית והלאומית, שנאת העבדות, הצדק החברתי וכו'. כמובן, לצד המסר המרכזי – ה' הוא שהוציאנו ממצרים. לאורך דורות רבים, שונתה ההגדה – כשבכל דור נוספו בה קטעים והושמטו ממנה קטעים אחרים.

האם הדור שלנו אינו זכאי לתרום גם את חלקו ולהמשיך לעצב את ההגדה? האם העובדה שיש היום יהודים שאינם מחויבים לשולחן ערוך ואינם שומרי תורה ומצוות, אינה שינוי מהותי, שיש להביאו לידי ביטוי בסדר פסח? האם אין לנו הזכות להמשיך וליצור את ההגדה ולבטא בה את עצמנו, את התמורות הגדולות שהתחוללו במאה האחרונה בתולדות העם היהודי? למה עלינו לקדש את ההגדה של פסח כפי שנעצרה בזמן מסויים, ולא נמשיך ליצור אותה ולהתאימה לחיינו? 

****

במשנה, מסכת פסחים, מופיעות "הוראות ההפעלה" של סדר פסח. משנה זו מציגה את העיקר – מה חייב להיאמר בסדר. כל השאר עוצב לאורך הדורות. ההגדה של פסח הקיבוצית, דבקה במשנה הזאת לא פחות, ובמידה רבה אף יותר מההגדה המסורתית.

לדוגמה – ליבת ההגדה של פסח היא "מקרא הביכורים" – הפסוקים אותם אמר כל יהודי בהביאו את הביכורים לבית המקדש, הידוע יותר כ"ארמי אובד אבי". בסדר פסח קוראים

את הטקסט ובעיקר את המדרש הדורש כל פסוק שבו. המדרש יפה מאוד, אף שאם קוראים אותו בלי ללמוד ולהסביר אותו, הוא טקסט סתום ובלתי מובן לחלוטין.

במשנה נאמר "ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה". מהי הפרשה? פרשת "ארמי אובד אבי" מספרת בקיצור נמרץ את תולדות עם ישראל מאברהם אבינו ועד הכניסה לא"י. כתוב בה בפירוש "ויביאהו אל המקום הזה, וייתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו, ט'). משום מה, הפסוק הזה אינו מופיע בהגדה המסורתית. בהגדה הזאת, בניגוד מפורש להוראות המשנה, מסתיימת הקריאה פסוק קודם לכן ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים".

מה הסיבה לכך? החכמים שעיצבו את ההגדה לאורך הדורות, היו בני חורין לשנות על פי דרכם ופירושם את נוסח הסדר, ולדרוש אותו על הבנתם את המציאות ההיסטורית בה הם חיו. מאז מרד בר כוכבא, המסר של החכמים היה נגד המרד והניסיון האקטיבי לשנות את מצב העם היהודי. נאמר שהעם היהודי מחויב בשלוש השבועות: "לא לדחוק את הקץ, לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים". הגאולה תהיה ניסית, עם ביאת המשיח. בהרבה מקומות ניתן לראות את הזהירות מכל מה שעלול להביא לאקטיביזם הסותר שבועות אלו. אני משער, שזו הסיבה להשמטת הפסוק. בעצם, מעצבי ההגדה תארו את ההיסטוריה של עם ישראל ללא כניסה לא"י, בתקופה שהעם היה בגלות.

אבל המציאות ההיסטורית השתנתה. העם היהודי עלה לארץ והקים מדינה. האם עלינו לדבוק במסר הגלותי, או לחזור למסר המקורי, כפי שנכתב במשנה? בהגדה הקיבוצית אנו קוראים את המדרש כולו, כולל הכניסה לא"י, בהתאם להוראות ההפעלה של המשנה.

זו דוגמה אחת, אך לא יחידה. ההגדה הקיבוצית ממשיכה לספר את סיפור עם ישראל עד שיבת ציון והקמת המדינה, בעיקר באמצעות טקסטים של נביאי ישראל (עמוס, ישעיהו וירמיהו) המנבאים את שיבת ציון.

בנוסף לכך, כהגדה ארץ ישראלית, ניתן בה מקום מרכזי לאביב הארץ ישראלי, כיאה לחג האביב.

האם ניתן להתייחס ליצירה כזאת כאל "הגדה שאין בה מאומה"? בעיניי, אמירה כזו היא עזות מצח.

****

שלמה מציג את ההגדה הקיבוצית ככזו שנועדה "להבדיל בין החברה הקיבוצית 'הנאורה' [המירכאות במקור] ובין שאר עם ישראל, חילונים ודתיים כאחד", והוסיף על כך שאלה "זו לא שנאת חינם"?

לא. אין כאן שמץ של שנאת חינם. וגם אין כל מטרה להבדיל. עצם העובדה שכל עם ישראל יושב ומקיים את הסדר, היא המאחד. מותר שיהיו הבדלים בין הסדרים, כפי שיש הבדל בין הנוסחים של עדות שונות. אני רואה חיוב רב בריבוי הזה.

אני רואה בהגדה הקיבוצית תרומה תרבותית אדירה של התנועה הקיבוצית ליהדות ולעם היהודי.

****

לפני שנים אחדות, ארחתי בביתי את אחד מרבני הגולן, אדם אותו אני מוקיר ומעריך, אף

שהוא שמרן מאוד בדעותיו. נתתי לו לעיין בהגדה הקיבוצית. הוא רפרף בה במהירות, פסק וגזר: "זה זיוף".

לעומתו, חברי הטוב הרב אביה רוזן, ראש המכינה הקדם צבאית במיצר, יושב לסדר פסח עם שתי ההגדות – המסורתית והקיבוצית. כיהודי הלכתי, הוא מחויב להגדה המסורתית, וקורא את כולה. אך הוא מעריך מאוד את היצירה היהודית הנפלאה – ההגדה הקיבוצית, והוא חש שאיתה הסדר יהיה שלם הרבה יותר.

צר לי, שחברים בתוכנו מעדיפים את גרסתו השמרנית של הרב הראשון, על גישתו הפתוחה והנאורה (ללא מירכאות) של הרב אביה.

אסיים בציטוט מתוך המסה של אסף ענברי "המשימה הציונית הנוכחית: תרבות עברית": "נחוץ 'כור היתוך' – אבל אחר לחלוטין מ'כור ההיתוך' שנוסה ונכשל. 'כור ההיתוך' הדרוש חייב להיות יהודי... מה שנחוץ הוא מצע תרבותי משותף לחילונים, לחרדים ולדתיים לאומיים... המצע המשותף יוכל להיווצר רק אם נגמול את עצמנו – חילונים כדתיים – מזיהוי היהדות עם הדת היהודית. היהדות איננה דת. היא תרבות לאומית... אין משמעות, במונחים של מורשה, לאבחנה בין יהודים 'דתיים' ל'חילונים', אלא להבחנה בין מטפחים למזניחים: בין יהודים המפתחים את התרבות הלאומית ליהודים הממיתים את התרבות הלאומית – בין אם אלה חילונים האדישים ליהדות ובין אם אלה דתיים המאבנים ומחניקים אותה. מה שנדרש מהחילונים הוא ליצור כאן תרבות הנטועה במורשה העברית יהודית. מה שנדרש מהדתיים הוא חידוש ההלכה". 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל