הבלוג של אורי הייטנר

את עמדתי בנושא מצעד הגאווה בירושלים הבעתי לא מכבר בטור זה, במאמרי "שני מצעדים בירושלים", לפני חודשים אחדים. אני רואה במצעד זה פרובוקציה מיותרת. הקהילה ההומולסבית אינה מיעוט נרדף הנלחם על הלגיטימיות שלו. גם האינטרס של הקהילה עצמה הוא לנורמליות, ומצעדי גאווה למיניהם אינם ביטוי לנורמליות. ניתן לצפות מהקהילה להתחשב ברגשות התושבים המסורתיים והדתיים בירושלים, בני כל הדתות, להכיר בייחודה של ירושלים ובצביונה המיוחד, ולהימנע מההתגרות המתריסה הזאת. אדרבא, שיערכו מצעדי גאווה בת"א, ולא יתעקשו דווקא על ירושלים. אף שאין ספק בזכותם של ההומואים להפגין, יש להעדיף את טובת הציבור על מימוש הזכות. לפיכך, קראתי למארגני האירוע לבטלו.

עמדתי העקרונית נותרה כשהיתה, ואף על פי כן, במצב שנוצר היום, יש לקיים את המצעד, וחובתה של המשטרה להבטיח זאת.

מה שקרה בימים האחרונים, הוא אחד האיומים הקשים ביותר על הדמוקרטיה הישראלית, מאז רצח רבין וגל הסרבנות בראשית האינתיפאדה השניה. קבוצות בציבור איימו ומאיימות לסכל באלימות ובשפיכות דמים את "מצעד הגאווה". כל מי שהדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל יקרים לו, תהיה דעתו על מצעד הגאווה אשר תהיה, חייב להתייצב נגד הרמת היד הגסה הזאת על הדמוקרטיה. זהו מבחן לשלטון החוק במדינת ישראל – האם הוא יתכופף ויכנע לאלימות או יעמוד נגדה בתקיפות.

אין המדובר רק באיומים, שהם עצמם מעשה אלים, אלא באלימות בפועל. מידי לילה בימים האחרונים, מתפרעים ומשתוללים המוני חרדים שלוחי רסן ברחובות ירושלים ומפעילים אלימות קשה ביותר כלפי שוטרי משטרת ישראל. ציבור המשתמט בהמוניו מהגנה על המדינה ומשרות בצה"ל, בטענה ש"תורתו אומנותו", אינו מהסס לבטל תורה כדי לצאת לג'יהאד נגד אזרחים ישראליים אחרים.

כניעה לאלימות ולטרור, תזמין עוד אלימות ועוד טרור. מי שיכנע להם היום בנושא זה, יזמין מהם אלימות בנושאים נוספים בעתיד.

הוויכוח על מצעד הגאווה הוא ויכוח לגיטימי, אך אין הוא עוד רלוונטי. הנושא העומד על סדר היום הוא היכולת לקיים מדינה דמוקרטית ושלטון חוק. מי שחפץ בקיומה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית, תהיה דעתו העקרונית על מצעד הגאווה אשר תהיה, מחוייב לתמיכה במימוש זכותם של ההומואים לקיים את מצעדם, על אפם וחמתם של המתפרעים האלימים.