הבלוג של אורי הייטנר

משנתו החברתית של ז'בוטינסקי

במאמר שפירסמתי לפני כשנתיים ב"מקור ראשון", תקפתי את מדיניותו הכלכלית של שר האוצר אז, בנימין נתניהו, וטענתי שהוא התרחק ת"ק פרסה מדרכו של זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של תנועתו. מדיניותו של נתניהו הורסת את מדינת הרווחה, טענתי, בעוד ז'בוטינסקי דגל במדיניות רווחה רדיקלית. בתגובה, הוצף העיתון בגל של תגובות שעיקרן – מי שמך, קיבוצניק שכמותך, ללמד את נתניהו על ז'בוטינסקי. מי שדווקא התייחס לתוכן הדברים היה נתניהו, שבמאמר שכתב באותם ימים הזכיר טענה שהושמעה נגדו כאילו הוא סוטה מתורת ז'בוטינסקי, וכראיה נגדה ציטט דברים שכתב ז'בוטינסקי נגד השביתות. אכן, בעניין השביתות נקט ז'בוטינסקי בקו ימני מובהק, אך בעניין מדינת הרווחה, דרכו היתה מתקדמת מאוד. ניתן לומר, שבקו הרצף שבין "ימין" ל"שמאל", השקפתו היתה שמאלית יותר מזו של מנהיגים סוציאל-דמוקרטיים אירופאים בימינו, דוגמת בלייר, שרדר וז'וספן. אם למתוח קו רצף שימינו נתניהו ושמאלו ז'בוטינסקי, בייגה שוחט, למשל, קרוב הרבה יותר לנתניהו.

ז'בוטינסקי, שדגל בכלכלה המבוססת על השוק החופשי, היה רחוק מקפיטליזם "טהור" נוסח תאצ'ר ונתניהו. במאמר זה אציג, אנתח ואתאר את משנתו החברתית של ז'בוטינסקי. המונח "מדינת רווחה" לא היה קיים בזמנו וז'בוטינסקי לא השתמש בו, אך הדרך שהציג היא התגלמות המושג מדינת רווחה, בגירסה רדיקלית למדי.

ז'בוטינסקי היה ליברל בהשקפת עולמו הכללית והדבר התבטא גם במשנתו הכלכלית והחברתית. בראשית מאמרי, אתיחס לביטוי הליברליזם במשנה זו. אבדוק כיצד גישר ז'בוטינסקי בין רגישותו החברתית הרבה לבין התפיסה הליברלית בהציגו משנה המשלבת שוק חופשי עם מדיניות רווחה.

            ליברליזם ושוק חופשי

תפיסת עולמו הבסיסית של ז'בוטינסקי היא התפיסה הליברלית, השמה במרכז את הפרט – זכויותיו, צרכיו ושאיפותיו. תפיסה זו , הבאה לידי ביטוי בגישתו הפוליטית, ובראייתו את המדינה, את החקיקה, את יחסי הדת והמדינה וכו', משמשת גם כבסיס השקפתו הכלכלית – חברתית.

על פי תפיסתו, הבסיס של העשיה הכלכלית היא השוק החופשי. מעבר לכך, שגישה זו היא פועל יוצא של תפיסה ליברלית, כיוון שהיא מבוססת על חופש הקניין של הפרט ועל זכותו לצבור רכוש, על חופש העיסוק ועל הקטנת מעורבות המדינה למינימום, ז'בוטינסקי ראה ערך נוסף בשוק החופשי – "המשחק".

במונח "משחק", כלל ז'בוטינסקי את כל אותם הדברים שאינם כורח קיומי ופיסי עבור האדם. המשחק, הוא במידה מסויימת התגלמות "מותר האדם", וז'בוטינסקי ציין ש"ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק לעומת הכורח... הציביליזציה, הריהי בעיקרה פריו של הגירוי ורק במידה מועטת מאוד – יציר כפיו של הכורח" (1). אף, שעל פניו נראה כי הצורה האופיינית למשחק היא הפעולות הרוחניות הטהורות של האדם, לטענת ז'בוטינסקי, דווקא השאיפות הנקראות "חומריות", הן השאיפות המשחקיות הטיפוסיות ביותר. צבירת העושר, היא שאיפה הנותנת סיפוק לדמיונו של אדם, ולא לצרכיו החומריים (2) שהרי כל כולה היא הרדיפה אחרי המותרות, שהן הדברים שאינם הכרחיים לקיומו הפיסי.

ז'בוטינסקי ראה בדחפים האנושיים להגדיל את תחומי החיים החומריים והרוחניים כאחד, את אחד הגורמים המרכזיים של הקידמה האנושית. דיכוי הדחפים הללו – עלול לעצור את הקידמה, ולכן ז'בוטינסקי חשש מאוד מפני חברה שמרנית השוקטת על שמריה, שהדחף לשעשוע נעדר ממנה. בעיניו זוהי חברה גרועה. לפיכך סבר ז'בוטינסקי, שביסוס החברה על השוק החופשי, הבנוי כולו על המשחק והתחרות, הוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לקיומה של חברה אנושית בריאה, ולפיכך התנגד לכל רעיון שמשמעותו – חברה שאינה מבוססת על השוק החופשי. הוא צידד בצימצום מכסימלי של מעורבות המדינה בחיי הכלכלה וראה בהלאמת אמצעי הייצור פעולה הנוגדת את טבע האדם ועומדת בסתירה מוחלטת לזכויותיו (3).

כליברל הדוגל בשוק החופשי, היה על ז'בוטינסקי להתמודד עם תוצאותיה האפשריות השליליות של כלכלת השוק ושל תחרות פרועה ובלתי מבוקרת. התמודדות זו, הביאה לידי ביטוי את רגישותו החברתית.

            מדיניות רווחה

כאמור, בסיס תפיסתו של ז'בוטינסקי הוא המדינה הליברלית המבוססת על כלכלת השוק. לפיכך, הפתרונות אותם הוא הציע לבעיה החברתית, אינם פתרונות של ביטול השוק, כדוגמת הפתרון הסוציאליסטי הקלאסי, אלא תיקון החברה במסגרת השוק.

ז'בוטינסקי היה אדם בעל רגישות חברתית רבה, והוא העניק משקל רב לצורך לפתור את הבעיות החברתיות. גם הבסיס לפתרון הבעיות הללו, הוא ההשקפה הליברלית הנוגעת לזכויותיו הטבעיות של האדם, באשר הוא אדם. בניגוד לליברליזם הקלאסי והצרוף, המאפשר בשם השוק החופשי – "פראות בלתי מרוסנת שבהתחרות של הפקר" (4), ז'בוטינסקי ראה כחובתה של המדינה את הדאגה לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. מעורבותה של המדינה, אינה מתבטאת במעורבות בייצור ובמשק, אלא בחקיקה חברתית.

המדינה, על פי רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי, הינה מדינת רווחה. החקיקה החברתית, אמורה לבנות רשת ביטחון, המבטיחה את תנאי הקיום הנאותים של האזרחים במסגרת מדינה המבוססת על כלכלת שוק. רשת הביטחון, נועדה לרפד את הפגיעה האפשרית באדם שאינו מצליח בתחרות הכלכלית.

השראה לרעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי היא תורת ישראל. הוא מבסס אותם על החוקים הסוציאליים המקראיים, והעיקריים שבהם הם השבת, הפאה והיובל.

השבת – במסגרת זו כולל ז'בוטינסקי את כל החקיקה המגנה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר – שעות עבודה, הלנת שכר, שכר מינימום, ביטחון העובד וכו'. "תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו" (5).

החקיקה הזאת מגנה על השכיר מפני התוצאות האפשריות של כלכלת שוק בלתי מרוסנת, שאין לצדה מדיניות רווחה. היא מונעת את קיומו של "'חוק הברזל' המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מידת היגיעה ומידת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי 'להעלם', כלומר למות" (6). כפי שבתנ"ך השבת אינה עניינו הפרטי של האדם, אלא עניין של האל, כך החקיקה הסוציאלית היא עניינה וחובתה של המדינה.

פאה – הפאה היא החוק על פיו יש להשאיר חלק מן השדה לעני. העובדה שהדבר הינו חוק התורה, משמעותה שאין זו "צדקה" אלא "מצוות עשה" (7). ז'בוטינסקי אינו מדבר על פילנטרופיה (8) אלא על אחריות המדינה. המשמעות המורחבת של המושג, הינה כל החקיקה הסוציאלית של לקיחה מן העשירים והעברה לעניים, החל במס ההכנסה ושאר המיסים הפרוגרסיביים ועד הסיוע למחוסרי עבודה (9).

חובתה של המדינה לדאוג לתנאי הקיום הנאותים של אזרחיה, מתבטאת באחריותה לסיפוק "חמשת המ"מין" – מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. אלה הם הצרכים האלמנטריים של אדם. בעצם היותו אדם הוא זכאי ליהנות מביטחון, שהחברה תהיה אחראית לכך שחמשת היסודות הללו יסופקו לו. "כל אדם, שהוא רוצה בכך מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסויים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסויימת ובתקופה מסויימת של התרבות הטכנית" (10).

שתי נקודות בהצעתו ראויות לציון – א. האוניברסליות של הרווחה – כל אדם הרוצה בכך, זכאי לקבל את התנאים, ולא אדם שרמת הכנסתו מוכחת כנמוכה, כמקובל ברעיון מדינת הסעד. ב. היחסיות של הצרכים – המינימום הנדרש למילוי הצרכים הללו אינו כללי בכל מקום ובכל תקופה, אלא יחסי לרמת החיים השונה בין מדינה למדינה. לכן, ז'בוטינסקי דיבר על מינימום שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסויימת. היחסיות היא גם בהתאם לתקופה – ככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה, ביחס לעליית רמת החיים הכללית. בכל מקרה, ז'בוטינסקי לא הסתפק בפחות מאחריות המדינה להבטחת חמשת המ"מין הללו, לכל אזרח במדינה. אף מפלגה סוציאל דמוקרטית בימינו אינה דורשת מחוייבות כה מרחיקת לכת של המדינה לאזרחיה.

היובל – זוהי גולת הכותרת של רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי. הרעיון מבוסס על מה שז'בוטינסקי ראה כגולת הכותרת של הרעיונות החברתיים של המקרא. רעיון היובל מדבר על שמיטת חובות מוחלטת, ובעצם – על השוואת תנאי החיים של האזרחים, בצעד שנעשה אחת לחמישים שנה. הרעיון קסם לז'בוטינסקי, כיוון שאינו מבטל את כלכלת השוק, על מנת ליצור שוויון מלאכותי, אלא להיפך – מאפשר את קיום המשחק החופשי, אך אחת לתקופה מסויימת, נטרפים כל הקלפים, והמשחק מתחיל מאפס. כך, במשך התקופה שבין יובל ליובל,  "ישמרו חיי הכלכלה ... על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח" (11).

ז'בוטינסקי היה מודע לכך שרעיון זה אוטופי במידה רבה, ולכן לא הציע לקיימו כלשונו, אלא ליישמו בדרכים הרלוונטיות לתקופה. גם אם הרעיון לא ייושם באופן ממשי, עצם החתירה אליו וראייתו כאידאל, תהווה ציון דרך לחתירה לחברה המבוססת על צדק סוציאלי.

לסיכום – משנתו של ז'בוטינסקי, מהווה שילוב של תפיסתו הליברלית המצדדת בכלכלת שוק חופשי ותפיסתו החברתית על פיה החברה אחראית לקיומו של כל אדם בתנאים נאותים. בלשונו של ז'בוטינסקי: "רעיון זה מושתת בבירור על האמונה, שחופש ההתחרות הכלכלית הוא מן היסודות האיתנים שבחיי אדם. ייאבקו נא בני אדם יפסידו ויזכו. מן הצורך לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מידי" (12). הדשא הרך, הוא מדיניות הרווחה, ששורשיה נמצאים בחקיקה הסוציאלית של התורה – בחוקי השבת, הפאה והיובל. הציווי החברתי העליון הוא המלחמה לביטול העוני.

            השאלה המעמדית

במונחים של ימינו, תפיסת מדיניות הרווחה במדינה שכלכלתה מבוססת על שוק חופשי, מאפיינת את הגישות החדשניות של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות המערביות, ומכונה "הדרך השלישית". מעטות המפלגות הסוציאל דמוקרטיות שתעזנה לצדד היום ברעיון ז'בוטינסקאי כמו "כדי להבטיח מינימום זה, יש רשות למדינה לגייס בני אדם ולהפקיע חומרים וחפצים במידה המבטחת את המינימום הנזכר" (13).

בזמנו של ז'בוטינסקי, הסוציאליזם זוהה בבירור עם הרעיונות המרכסיסטיים של מלחמת מעמדות, הלאמת אמצעי הייצור ושלילת הקניין הפרטי. לפיכך, ז'בוטינסקי זיהה עצמו כאנטי סוציאליסט מובהק. הוא לא שלל רק את הפתרון הסוציאליסטי, אלא אף את המסד התיאורטי של הסוציאליזם – תפיסתו המעמדית.

הסוציאליזם מבוסס על ראיית הפרולטריון כבסיס החברה, כמעמד המנוצל, עד יצירת זהות מוחלטת בין בעיות הפועלים לבעיות הסוציאליות, וכמעמד שעתיד לנצח ולשלוט. הסוציאליזם מבוסס על ראיית העבודה כגורם המרכזי בייצור.

ז'בוטינסקי שלל את כל ההנחות הללו. בניגוד לסוציאליזם המדבר על משבר הקפיטליזם, דיבר ז'בוטינסקי על משבר הפרולטריון. המשבר הזה נובע מהקידמה הטכנולוגית, "הדוחקת את רגלי העבודה, כלומר עושה את הפרולטריון פחות ופחות נחוץ" (14). מאמרו "משבר הפרולטריון", שנכתב ב-1932 התייחס בעצם, בתקופה מוקדמת מאוד, למציאות הפוסט תעשייתית. בדומה לרעיונותיו של אלווין טופלר בספרו "הגל השלישי", 50 שנה מאוחר יותר, כך גם ז'בוטינסקי התייחס למוח (טופלר מדבר על המידע) כאל גורם היצור החשוב ביותר, וראה ברוח את הגורם החשוב בקידמה האנושית והכלכלית ולא בשרירים ובפטישים (15).

לטענת ז'בוטינסקי, זיהוי מעמד הפועלים כמעמד המדוכא בזמנו הינו אנכרוניסטי. בניגוד לימי מרכס, בהם הפועלים אכן היו המעמד המנוצל ביותר, הרי בזמנו של ז'בוטינסקי זהו אחד המעמדות הפחות בעייתיים מבחינה חברתית וכלכלית.

באופן עקרוני מתנגד ז'בוטינסקי לעצם הרעיון של מעמד שליט. לדעתו, "בעולם צריכים למשול כל בני האדם כאחד וללא הבדל. ואם בכל זאת יש להבדיל – הרי בעולם ובמשק העולם מושל, משל תמיד, צריך למשול ועתיד למשול, שכלם של אותם יחידים אשר להם ניתן הוא מלידה ומבטן, ולא מאה מיליון פטישים וחרמשים ומה גם שבהדרגה יוחלפו הללו בכפתורים" (16).

המעמד אליו התייחס ז'בוטינסקי בסימפטיה הרבה ביותר הוא הבורגנות. הוא זיהה עצמו בגאווה כבורגני, וראה בבורגנות מעמד, שבעצם התבססותו על "המשחק", הוא המעמד המקדם את  האנושות יותר מכל מעמד אחר.

            סיכום

ז'בוטינסקי היה ליברל, וככזה, צידד ברעיון הכלכלה המבוססת על שוק חופשי. הוא ראה בשוק החופשי כר לביטוי "המשחק" המבטיח את הקידמה האנושית. כאדם בעל רגישות חברתית, הוא עיצב משנה חברתית המבוססת על התנ"ך, ושנועדה להבטיח ע"י מדיניות רווחה, רשת ביטחון שתמנע את הקלקלות החברתית ששוק חופשי בלתי מרוסן עלול לגרום להן. הוא ראה בביטול העוני תפקיד חברתי ומשימה מדינית ראשונה במעלה.

דרכו של ז'בוטינסקי היתה רחוקה מאוד מן התאצ'ריזם, אותו ניסה ליישם באופן הדורסני ביותר שניתן להעלות על הדעת, בנימין נתניהו, ושהיום ממשיכה את דרכו הממשלה "החברתית", ממשלת אולמרט - פרץ. אין היום ויכוח של ממש על היותו של השוק החופשי המנוע של כלכלה מודרנית מצליחה, אך ללא חקיקה חברתית ומדיניות רווחה מאזנת, דוגמת זו אותה הגה, בה האמין ולה חתר ז'בוטינסקי, שוק זה יוביל לג'ונגל, שבו קומץ חזקים ישלוט בחברה, על גבם של המוני עשוקים. מדינת הרווחה, עליה חלם ז'בוטינסקי, עשויה למנוע מציאות קטסטרופלית כזו.

            הערות

1. ז' ז'בוטינסקי; מבוא לתורת המשק (א); אומה וחברה; ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים) (ע"ר); ירושלים; תש"י. עמ' 198-9.

2. שם; ע' 201. 3. ר' בילסקי בן-חור; כל יחיד הוא מלך – המחשבה החברתית והמדינית של זאב ז'בוטינסקי; הוצאת דביר; תל אביב; 1988 תשמ"ח.

4. ז' ז'בוטינסקי; פרקים בפילוסופיה הסוציאלית של התנ"ך; אומה וחברה. ע' 188. להלן – פרקים.

5. שם; ע' 189.

6. שם; שם.

7. שם; שם.

8. התפיסה הפילנטרופית הינה גישה סוציאלית מקובלת אצל חלק מהמצדדים בגישה ליברלית קיצונית, כהתמודדות החברה עם הבעיה הסוציאלית במדינה המבוססת על כלכלת שוק. גישה זו, למשל, אפיינה את מרגרט תאצ'ר בבריטניה.

9. פרקים; ע' 189.

10. ז' ז'בוטינסקי; הגאולה הסוציאלית; רשימות; הוצאת ערי ז'בוטינסקי והוצאת "עמיחי"; תל אביב. ע' 197. להלן – גאולה.

11. ז' ז'בוטינסקי; רעיון היובל; אומה וחברה. עמ' 175-6.

12. שם; שם.

13. גאולה; ע' 297.

14. ז' ז'בוטינסקי; משבר הפרולטריון; רשימות. ע' 310.

15. שם; ע' 313.

16. שם; ע' 314.

            רשימה ביבליוגרפית

1. בילסקי בן חור ר'; כל יחיד הוא מלך; הוצאת "דביר"; תל אביב; 1988 תשמ"ח.

2. ז'בוטינסקי ז'; אומה וחברה; ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים) (ע"ר); ירושלים; תש"י.

3. ז'בוטינסקי ז'; רשימות; הוצאת ערי ז'בוטינסקי והוצאת "עמיחי"; תל אביב.

 * "שווים". פורסם לראשונה לפני כשנה וחצי ב"האומה".