הבלוג של אורי הייטנר

"צבע אדום" – הודעה זו במערכת הכריזה ניסרה את חלל האולם בעיצומה של הרצאה מפי פרופ' שלמה אבינרי, באחד המושבים בכנס שדרות לחברה. המרצה עצר את דיבורו ומיד נשמע קולו של המאבטח: "כולם להישאר במקום, זה מרחב מוגן". ובתום המשפט – הד עמום של רקטת קסאם שנחתה במרכז העיר.

האירוע הזה לא היה רשום בתוכניית הכנס, אך אולי הוא היה המשמעותי ביותר בו. 15 השניות הללו, היו מעין תמצית סדר היום ותכלית הכנס.

כנס שדרות הוא בראש ובראשונה כנס של סולידריות חברתית. סדר היום שלו הוא חידוש הסולידריות החברתית. המסרים שלו הם מסרים של סולידריות חברתית. העובדה שהוא מתקיים בשדרות, ולא בהרצליה או בקיסריה למשל (סתם דוגמאות מקריות...) נועדה לבטא את הסולידריות עם תושבי שדרות – שדרות כהתגלמות של פריפריה חברתית, עיר שתושביה חשים שנשכחו; שהם החצר האחורית, הזנוחה, של החברה הישראלית. המציאות בשדרות ממחישה את מה שלמדנו היטב במלחמת לבנון השניה – הקשר ההדוק בין חברה וביטחון. במלחמה חזינו כיצד מצב סוציואקונומי מעניק לבעליו לא רק ביטחון כלכלי, אלא ביטחון פיסי, קיומי, פשוטו כמשמעו; שבמדינת ישראל מודל 2006, מי שיש לו מוגן יותר מפני טרור ומלחמה ממי שאין לו. תושבי שדרות חשים כמי שאיבדו הן את הביטחון הכלכלי והן את הביטחון הפיסי.

זו השנה השלישית שבה מתקיים כנס שדרות. בשנים הקודמות הונף בכנס הדגל החברתי, ויצאה הקריאה לשאתו לצד הדגל הביטחוני. השנה, נדונו בו, לצד סוגיות חברתית וכלכליות, גם סוגיות מדיניות וביטחוניות. הנושאים המרכזיים השנה היו תקציב המדינה ולקחי המלחמה.

אירוע "הצבע האדום", כאילו המחיש ב-15 שניות את משמעות הדברים בהם עוסק הכנס. הוא המחיש את מצבם של תושבי שדרות והנגב המערבי. הוא המחיש את המציאות הביטחונית אחרי ההתנתקות; מציאות שהבהירה את מהות הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים – לא מאבק נגד כיבוש, אלא מאבק על זכות קיומה של מדינת ישראל.

מאות רבות של אנשים מכל רחבי הארץ ומכל מגזרי החברה השתתפו בכנס. כולם ידעו שהם נוסעים ליישוב ספר מטווח, בתקופה מתוחה מאוד. עצם הגעתם בהמוניהם, היתה מסר חשוב לא פחות מתוכן הדיונים.

"אפשר להמשיך?" שאל פרופ' אבינרי, והמשיך את הרצאתו כסדרה. שמירת השיגרה – גם היא מסר. באירוע הפתיחה החגיגי של הכנס, הופיע אלי מויאל, ראש העיר. הוא העביר מסר של נחישות, של "צומוד". הוא הגדיר את תושבי עירו כ"חומה ומגדל של ימינו" ותאר את נחישותם לא לזוז מהעיר. "אף אחד לא נשאר כאן מחוסר ברירה", אמר מויאל.

החברה למתנ"סים שותפה, זו השנה השניה, בכנס. החברה יזמה והובילה "לילה לבן" לבני הנוער. למעלה מ-350 בני נוער אכפתניקים מכל רחבי הארץ, דנו כל הלילה בסוגיות המרכזיות של החברה הישראלית. בנוסף לכך, מנכ"ל החברה יאיר גלר ומנהל מחוז הצפון עזרא חכם נטלו חלק בפאנלים בכנס. והעיקר – מנהלי מתנ"סים ועובדי מטה רבים נכחו במקום. בשנה שעברה, בעת המאבק נגד הפרטת החברה, בלטו אנשי החברה עם המדבקות הסגולות "לא להפריט את המתנ"סים". סוגיית ההפרטה היתה סוגיה מרכזית בדיוני הכנס הקודם. אהוד אולמרט, אז שר האוצר, התחייב מעל הבמה שלא להפריט את החברה. אלוף (מיל') עוזי דיין, נשיא הכנס, הודיע שהכנס יעקוב אחרי מימוש ההבטחה. השנה, את מקום הסטיקר, החליף סטיקר סגול אחר, עליו נכתב: "החברה למתנ"סים בלב הקהילה".

בניגוד לכנסי הרצליה וקיסריה, כנס שדרות פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. אין זה כנס של אליטות, אלא מעין הייד פארק עממי, המאפשר לציבור להשמיע את דברו. "זה הדבר החשוב ביותר בכנס", אומר ל"במתנ"סים" עוזי דיין. "היה לחץ להזיז את מושב הנעילה משדרות בגלל הקסאמים ובשל הפגנת תושבי העיר נגד שר הביטחון. סירבתי, והכנסתי את ראשי ההפגנה לאולם לעימות, סוער אך תרבותי, עם שר הביטחון, עמיר פרץ. בכנס שדרות כל דובר מחוייב לענות לשאלות. זו הסיבה שראש הממשלה מפחד לבוא".

דיין רואה חשיבות רבה בשותפות עם החברה למתנ"סים, מהארגונים החברתיים המובילים במדינה. "השתתפות זו מסמלת את היותו של כנס שדרות כנס אחר, כנס של החברה הישראלית, מכל רחבי הארץ ועל כל גווניה". בכנס עצמו ובפורומים שונים לאורך השנה, הזכיר דיין את תרומת הכנס לביטול הנסיון להפריט את המתנ"סים. "אם שוב יהיה בכך צורך בעתיד, נכנס לפעילות קונקרטית בעניין".

בכל אחד משני ימי הכנס, נערכו ארבעה מושבים. מושב חגיגי בערב, ושלושה – לאורך היום. בכל אחד משלושת המושבים, נערכו ארבעה דיונים בארבעה אולמות שונים. לצערי, לא  ניחנתי ביכולת להתפצל, ולכן נאלצתי להפסיד 3/4 מהדיונים, אך הדיונים בהם השתתפתי היו מעניינים וחשובים מאוד.

בדיון על הנושא "התקשורת החברעתית" (לא, זו אינה טעות כתיב), אמר בגילוי לב עורך "גלובס" חגי גולן: "התקשורת אינה מרבה לעסוק בסוגיות החברתיות, כי היא בראש ובראש עסק שצריך למכור. ומה לעשות? מקרר ריק הרבה פחות מוכר מהיאכטה של שרי אריסון". וכך, משפט אחד הבהיר את חשיבותו של הכנס. בין המקרר הריק והיאכטה של שרי אריסון, מתנהל המאבק על דמותה של החברה הישראלית. האם הערך המרכזי שלה הוא הרווח האישי או האחריות החברתית. זו תמצית הוויכוח על רגל אחת. איפה אנו, החברה למתנ"סים, עומדים בוויכוח הזה? ואיפה תהיה החברה למתנ"סים, אם תופרט, חלילה?

ברב שיח על הנושא "איך נעשים מנהיג בישראל?" תקף הפסיכולוג ד"ר ראובן גל את תהליכי המיון, הבחירה וההכשרה של סגלי השירות הציבורי, ובהם הסגל הבכיר. בהרצאת הפתיחה, הוא הציג מסקנות עבודת מחקר של פורום ציבורי רחב, בראשותו, שהציגה דרך חלופית שתכשיר לתפקיד מנהיגים, בעלי יושרה ומחוייבות ערכית, חברתית ומקצועית. הדרך שהוא הציג, דומה מאוד לתהליכי המיון, הבחירה וההכשרה של מנהלי המתנ"סים. דברים אלה מסבירים היטב מדוע דווקא המתנ"סים פעלו ותפקדו בצורה טובה כל כך, ושונה כל כך ממערכות אחרות, במלחמת לבנון השניה.

גילוי נאות – אני נטלתי חלק בכנס, ברב שיח על "היום שאחרי", חלופות מדיניות וביטחוניות למדינת ישראל.

* "במתנ"סים"