למשטרה עוד אין קצה חוט לפענוח רצח תאיר ראדה. הרוצח מסתובב חופשי, וחרף המאמץ הרב שהמשטרה משקיעה בכך, עוד אין פריצת דרך בחקירה. אבל בינתיים הספיקה המשטרה להרוס את חייהם של שני אנשים.
רפאל כהן, אדם בודד, חסר בית, מוגדר כתמהוני, נמצא בקצרין מזה חודשים אחדים. לפתע, הוא היה לאחד האנשים המפורסמים במדינה. תמונתו התפרסמה שוב ושוב ובהבלטה בכל העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה. רפאל כהן נחשד במעורבות ברצח תאיר. דעת הקהל נסערת מהרצח הנורא, התקשורת ממקדת באסון התעניינות רבה, קיים לחץ ציבורי לתפוס את הרוצח כדי להענישו וכדי להגן על החברה מפניו. ולפתע – יש שם, יש תמונה. כל אדם בארץ, כל ילד בארץ, מכיר את השם ואת התמונה.
כעבור 48 שעות ברור שאין כל קשר בין האיש לבין הרצח. והנה, יש שם חדש, תמונה חדשה. ישראל נפתלי, גנן בית הספר "נופי גולן" הוא החשוד החדש. וגם הוא משוחרר, הפעם בטרם חלפו 48 שעות.
אין בדברים אלה ביקורת על עצם מעצרם. יש לציין את המשטרה לשבח על הקדימות שהעניקה לפתרון הפרשה ועל המאמצים הרבים של הצוותים המתוגברים למצוא את האשם. אי אפשר למצוא את האשם, ללא חקירה יסודית שאינה משאירה אבן בלתי הפוכה. בחקירה כזו אין מנוס מתחקור עשרות ומאות בני נוער ואזרחים, אם כעדים ואם כחשודים. ואם יש למשטרה חשד באדם מסויים, תפקידה למצות את חקירתו. גם אם בדיעבד יתברר שהיה זה חשד שווא – עצם הפרכת החשד תורמת לחקירה.
הביקורת היא על התנהלותה התקשורתית של המשטרה. בראשית הפרשה, מיד לאחר מציאת גופתה של תאיר, מיהרה המשטרה לטעון שהאפיק המרכזי של החקירה הוא אלימות בין בני נוער. לשם מה היה על המשטרה לצאת בהצהרה חפוזה כזאת, בטרם הדברים נבדקו? לאחר שעות ארוכות, בהן נגרם נזק כבד לבני הנוער בקצרין ולתלמידי "נופי גולן", עקב אמירה בלתי בדוקה זו (יתכן, חלילה, שהיא תתאמת, אך האמירה הכוללנית הזאת בשלב מוקדם כל כך, היתה בלתי מבוססת וחסרת אחריות), הוטל צו איסור פרסום על החקירה. טוב עשתה המשטרה שביקשה צו זה, אולם במקום צו גורף, היא הסתפקה בצו חלקי, המאפשר פירסום מידע אודות חשודים שמעצרם הוארך.
למה? לשם מה זה טוב? האם הפרסום הזה משרת כהוא זה אינטרס ציבורי כלשהו? האם הוא משרת במשהו את זכות הציבור לדעת? האם באמת זכותו של הציבור לדעת את שמו ומראהו של חשוד שאולי אין לו כל קשר לפרשה, ובמקרים אלה אכן התברר שאין לו כל קשר לפרשה?
יש למשטרה עניין להוכיח לציבור שמתנהלת חקירה, שהיא מניבה תוצאות כלשהן. אבל האם העניין הזה קודם לכבוד האדם של אותם חשודים?
הרי ברגע שהחשוד משוחרר, העיסוק של המשטרה בו הסתיים, אך הסיוט שלו רק מתחיל. ננסה לדמיין לעצמנו כיצד תגיב נערה בקצרין, חברה של תאיר, שתלך בערב בברחוב בקצרין ותתקל פתאום בדמותו של האיש, שבכל כלי התקשורת הופיע כחשוד ברצח. האם מישהו יכול לטעון כנגדה אם המפגש הזה יכניס אותה לפאניקה? קצרין היא מקום קטן. אי אפשר להתחבא. אין לאן לברוח. הדיוקן המוכר הזה יסתובב בעיירה עם אות קין של החשוד ברצח הנורא. למה? ומה יהיה על גנן בית הספר? האם הוא יהיה מסוגל לחזור למקום עבודתו? האם הוא יוכל להסתובב בין התלמידים המפוחדים, כאילו לא קרה דבר? כאילו שמו לא נקשר לרצח?
היום מודה המשטרה שאין לה קצה חוט לפענוח הפרשה. אין זה מן הנמנע, שבימים ובשבועות הבאים, בהמשך החקירה, יעצרו חשודים נוספים. מן הסתם, למרביתם אין כל קשר לפרשה. אין כל הצדקה לכך שיהרסו חייהם של אנשים נוספים. מן הראוי שהמשטרה תשים קץ לנוהג הנפסד הזה.
מדוע אני תולה את הקולר במשטרה ולא בתקשורת? אכן, גם התקשורת ראויה לביקורת על הפרסומים חסרי האחריות הללו. אך מי שיוזם את הפרסום ומעודד אותו, הוא הגוף שממנו אנו מצפים שיגן על האזרח – המשטרה. ולכן, לא התקשורת כי אם המשטרה, היא האשמה בכך, ואת עיקר חצי הביקורת יש להפנות אליה.
הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי
www.bsh.co.il
בבלוג זה
בכל הבלוגים
