הבלוג של אורי הייטנר

פרץ מפתיע של פטריוטיות וגאווה לאומית שטף בימים האחרונים את ישראל. "אל לנו להיות מדינת חסות של ארה"ב", "עלינו לדבוק באינטרס הישראלי ולא להיכנע לתכתיב האמריקאי", "אל לנו להתנהג כווסאלים של ארה"ב" (יוסי ביילין) וכו' וכו'. טוב ויפה. מה שמרשים במיוחד, הוא שפרץ הגאווה הלאומית הזה נשמע מפיהם של מי שבמשך 40 שנה מהלכים עלינו אימים, שאם לא ניסוג מהשטחים נפגע ביחסים עם השותפה האסטרטגית שלנו – ארה"ב. אלה שהזהירו כל השנים מפני היהירות של מי שמתעלם מן האמריקאים ונוהג כ"עם לבדד ישכון", ועוד כהנה וכהנה אמירות הבזות למי שהצהיר הצהרות פטריוטיות, וקרא לדבוק באינטרס הישראלי, גם במחיר עימות עם ארה"ב. והנה, היוצרות התהפכו דווקא כאשר ארה"ב נוקטת בקו פרו ישראלי, כפי שלא היה מעולם. הגישה שבשמה ארה"ב שוללת מו"מ עם סוריה, היא גישה התואמת באופן מובהק את האינטרס הישראלי הבסיסי.

האסטרטגיה האמריקאית הנוכחית היא תולדת מתקפת הטרור האסלאמי על ארה"ב ב-11.9.2001. הנשיא בוש הבין שהטרור האסלאמי הוא הסכנה הגדולה ביותר לשלומה של ארה"ב ולשלומו של העולם החופשי. הוא החליט לנהל מלחמת חורמה בטרור ובמדינות הנותנות לו חסות, אותן כינה "ציר הרשע". איראן וסוריה הן מדינות הטרור המובהקות ביותר, ולכן ארה"ב מתייחסת אליהן כאל אוייב, ופועלת להחרמתן ובידודן.

אין מדינה בעולם הסובלת מן הטרור האסלאמי יותר מישראל. לכן, אין מדינה בעולם שהמלחמה האמריקאית בטרור משרתת אותה כמו ישראל. לפיכך, מובן מאליו שעל ישראל להיות חלק מן המאמץ האנטי טרוריסטי שארה"ב מובילה. גישה הקוראת לישראל להפנות עורף לארה"ב במלחמה זו, להפר את מדיניותה ולהעניק לגיטימציה לסוריה, היא גישה מטורפת, הפוגעת באינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר שלנו. שלנו, לא של ארה"ב.

עמדתו של בוש אינה מובנת מאליה. לנוכח הסתבכות ארה"ב בעיראק, גואה הביקורת בארה"ב על מדיניות זו. מסמך בייקר המילטון מציב מולה מדיניות אלטרנטיבית. האלטרנטיבה של בייקר היא מדיניות פייסנות – ניסיון לפייס את הטרור והרשע כדי לשכך את זעמו ולדחות את פגיעתו הרעה. בייקר מציע לפייס את ציר הרשע באמצעות תשלום במטבע ישראלי – נסיגה מהגולן.

אם מדיניות זו תאומץ, הפטריוטים החדשים, אבירי הגאווה הלאומית, אלה הקוראים לצפצף על האינטרס האמריקאי, ישובו ויטיפו לנו להימנע מעימות עם ארה"ב ויזהירו אותנו מפני התעלמות מידידתנו ובת בריתנו הגדולה.

יש לקוות שבוש ידבוק בדרכו, ולא יאמץ את הדרך הנפסדת שכבר נוסתה בעבר בימי צ'מברליין. אם ארה"ב תאמץ את הקו של בייקר, יווצר ניגוד אינטרסים אמיתי בינה לבין ישראל. במקרה זה, יהיה עלינו לדבוק בדרך, עליה הצהיר אולמרט לפני שבועות אחדים: "הגולן ישראלי לנצח".

בימים אלה מלאו 25 שנים להחלת חוק הגולן. בשנה זו אנו מציינים 40 שנה לשחרור הגולן ולמפעל ההתיישבות בו. בגולן מתקיים מפעל התיישבות למופת. אל נכדיהם של המייסדים הצטרפו בשנים האחרונות אלפי תושבים ישראלים חדשים. הגולן – כמוהו כגליל, כנגב וכשרון, חבל ארץ ישראלי לכל דבר, והמחשבה על מסירתו למדינה, שב-21 השנים שהגולן היה בחזקתה השתמשה בו כבסיס לתוקפנות נגד ישראל, היא רעיון עוועים.

אירועי השנה האחרונה בגבול לבנון ובגבול עזה, בהם ישראל הותקפה אחרי שנסוגה מכל השטח, מעידים שהסכסוך בינינו לבין שכנינו אינו סכסוך על טריטוריה זו או אחרת אלא על עצם זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לכן, המחשבה שנסיגה מהגולן עשויה לקדם את השלום מנוגדת למציאות וללקח שעלינו להפיק ממנה. המלחמה האחרונה גם הפריכה את הטענה שבתקופתנו אין משמעות ביטחונית לשטח. אלפי טונות של פצצות מן האוויר והיבשה לא הצליחו למנוע מאוייב ששלט על שטח מאיים, להשבית במשך חודש שליש מן המדינה. ישיבתנו על הגולן היא ההרתעה העיקרית מפני מלחמה חדשה. נסיגה משטח כזה, עלולה לקרב את המלחמה. 

המשך ריבונותנו על הגולן הוא אינטרס ישראלי עליון, ואינו קשור כלל לאינטרס האמריקאי. כאשר החילה הכנסת את ריבונות ישראל על הגולן, גרם הדבר לעימות עם האמריקאים, שתבעו מישראל לבטל את ההחלטה. ראש הממשלה מנחם בגין, זימן אליו את השגריר האמריקאי סם לואיס, והבהיר לו שישראל אינה רפובליקת בננות ואינה מדינת וסאלים של ארה"ב. הוא אמר לו שאין כוח בעולם שיגרום לישראל לבטל את ריבונותה על הגולן.

היום, 25 שנים לאחר מכן, נוצרה זהות אינטרסים בין ישראל לארה"ב. יש לחזק את הברית האסטרטגית, ולא לשעות לעצות האחיתופל של מי שמטיפים לעימות עם ארה"ב, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לאינטרס הישראלי. 

                                                                                                                                                 *"הארץ"

"שישי בגולן"