הבלוג של אורי הייטנר

הבסיס לקיומה של מדינה, הוא מחוייבותה לביטחונם של אזרחיה. החוזה הבסיסי בין האזרח לריבון, הוא הענקת מונופול לריבון על השימוש בכוח, תמורת הבטחת שלומו וביטחונו של האזרח. מדינה שאינה מצליחה להעניק ביטחון לאזרחיה, נכשלה במבחנה העליון. מדינה המוותרת על הניסיון להעניק ביטחון לאזרחיה, מפרה את החוזה הבסיסי בינה לבין האזרח, וחותרת בכך תחת עצם הלגיטימציה לקיומה.

מדיניות של הבלגה על טרור נגד אזרחי המדינה, מנוגדת לתכלית קיומה של המדינה. מדיניות כזו היא בלתי מוסרית בעליל. באיזו זכות מוסרית תובעת המדינה מן האזרחים לוותר על שלוש שנים מחייהם ולסכן את חייהם ואת בריאותם בשרות צבאי, לשלם מסים ולציית לחוקים, אם היא מבליגה על טרור נגדם?

מדיניות של הבלגה פסולה מוסרית, אולם הבלגה טקטית לטווח קצר מוצדקת לעתים, והינה הכרח בל יגונה, אם היא משרתת את האינטרס הלאומי ואת הביטחון לטווח רחוק.

אם הבלגת הממשלה מול מתקפת הקסאמים היא מדיניות – היא בלתי מוסרית בעליל. אם זו הבלגה טקטית, יש לבחון אותה ככזאת. ניתן למצוא שורה של צידוקים להבלגה טקטית מול ירי הרקטות על שדרות ויישובי עוטף עזה.

* מתן אורכה לאבו מאזן לממש את התחייבותו לכפות את הפסקת האש. כמובן שאורכה זו אינה יכולה להיות אין סופית.

* הוכחה לדעת הקהל בעולם מי הצד התוקפן, לאור הביקורת על ישראל בעקבות צעדיה ברצועת עזה בחודשים האחרונים.

* איפוק לצורך יצירת קונסנזוס לאומי רחב סביב פעולה נרחבת נגד הטרור, שעלולה לגבות מחיר דמים כבד (כך נהג אריק שרון לאורך למעלה משנה, עד מבצע "חומת מגן").

* לאור העובדה שהפעילות ההתקפית של צה"ל בחודשים האחרונים לא הניבה את הפירות הרצויים – הפוגה לצורך חשיבה על דרך אפקטיבית יותר, מדינית או צבאית.

* מינוף ההבלגה ליצירת לחץ בינלאומי חזק על הרשות הפלשתינאית להפסיק את הטרור, ולהפיכת הרשות למצורעת בעיני דעת הקהל בעולם החופשי, אם לא תפסיק את הטרור.

אם ההבלגה אינה מדיניות, אלא טקטיקה הנובעת ממניעים מסוג זה, היא לגיטימית והגיונית. אולם אם כך הדבר, הממשלה מחמיצה את ההזדמנות לקטוף את פירות ההבלגה. אם כבר מבליגים, יש ללוות הבלגה זו במתקפת הסברה רבתי, המציגה את תוקפנותם של הפלשתינאים. יש לפעול לכך שכל טיל הנורה לעבר ישראל יובלט בתקשורת הבינלאומית, כפיגוע טרור חמור נגד אזרחי ישראל, תוך הפרה בוטה של הסכם הפסקת האש. יש להזכיר לעולם כולו שהפסקת האש החזיקה מעמד 67 דקות בדיוק, מרגע כניסתה לתוקף ועד ירי הטיל הראשון. יש להבהיר לעולם כולו שאין הפסקת אש, אלא הפסקת אש חד צדדית. יש להסביר בכל דרך אפשרית את העובדה שישראל אינה מנצלת כל הפרה כדי לתקוף, אלא להיפך, מבליגה לאורך זמן על הפרה שיטתית חוזרת ונשנית של הפסקת האש. יש לעמוד על כך, שהתנהגות זו היא סימפטום להתנהגות הפלשתינאית מאז הסכם אוסלו ועד היום. יש לבנות בעולם קונסנזוס של לגיטימציה לרגע שבו יכלו כל הקצין וישראל תחליט להפסיק את ההבלגה ולממש את זכות ההגנה העצמית שלה.

במקום לנהוג כך, ראש הממשלה פועל בדרך הסברתית הפוכה – הסברה אפולוגטית מתגוננת כלפי פנים של ההבלגה, מול מתנגדיה, באמצעות המעטה בחומרת הפרת ההסכם והתוקפנות הפלשתינאית. הוא מתעלם מן המציאות ומדבר על הפסקת האש, כאילו היא קיימת. הוא ממעיט בחומרת התוקפנות הפלשתינאית ומציג כהישג את העובדה שהיום נורים פחות טילים מאשר טרם הפסקת האש. במקום להצביע על אבו מאזן, נשיא הרש"פ, כאחראי לטרור היוצא מהרשות (שאם אין הוא אחראי, מה משמעות היותו פרטנר להסכמים ולמו"מ?) הוא מתחבק ומתנשק עמו ונותן לו לגיטימציה בינלאומית. אם ישראל מוכנה להשלים עם הטרור הפלשתינאי נגדה, מה נלין על מדינות אחרות שנוהגות כך?

אהוד אולמרט גם מבליג על טרור נגד אזרחי המדינה וגם אינו משתמש בכך כמנוף מדיני לשיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל, לבידוד הרשות הפלשתינאית הטרוריסטית, ליצירת לחץ בינלאומי עליה להפסיק את הטרור ולבניית לגיטימציה בינלאומית לפעולה ישראלית נגד הטרור.

אילו הוביל אולמרט מתקפה מדינית והסברתית כזו, ניתן היה להבין את ההבלגה בה הוא נוקט. אי אפשר למצוא כל הסבר מניח את הדעת למחדל הכפול של הממשלה – הביטחוני והמדיני.   

* "הקיבוץ"