הבלוג של אורי הייטנר

זה קרה אי אז בשנות ה-90 המוקדמות, בעיצומו של המאבק על הגולן. אורי דן השתתף בסיור הזדהות בגולן, יחד עם רפי איתן ומספר חברים נוספים. שרתתי אז כדובר ועד יישובי הגולן והשתתפתי בפגישה איתם. בלילה אורי דן ישן בצימר באורטל, קיבוצי. הוא שאל אם יוכל לפגוש אותי. השבתי לו שאני שומר בלילה, והוא מוזמן להיפגש עמי בבודקה השמירה.

בסביבות חצות הוא הגיע, מבושם למדיי. ניהלנו שיחה, בה הוא ניסה להסביר לי איזו טעות אנו עושים בכך שאנו מנהלים מאבק "פארווע" כל כך. "אתם כורים לעצמכם את הבור. אתם נותנים לממשלה להרדים את הציבור. אתם משחקים את המשחק שלהם".

עיקר ביקורתו כלפינו היתה על שאיננו פועלים להפלת הממשלה, אלא מתמקדים רק בגולן. השבתי לו שאיננו מפלגה פוליטית אלא נציגות של יישובים, שיש בהם תושבים בעלי דעות שונות, ואנו מתמקדים במשותף לנו ובנושא עליו אנו אחראים – מאבק על הגולן. כל אחד מאיתנו יכול לפעול באופן אישי בעד או נגד הפלת הממשלה, אך לנו אין מנדט לכך.

דבריי הרגיזו אותו, והוא פתח פה על רבין ופרס "הבוגדים שמחריבים את המדינה" והוסיף: "אחרי שנחליף את השלטון, נעמיד אותם לדין בעוון בגידה במולדת". דברים אלה קוממו אותי, והערתי לו בציניות: "אני מבין שבמשפט הזה יעמוד לדין גם האיש שהחריב את ימית ויישובי סיני". אורי דן: "לא. אין אפשרות כזאת". "למה?", הקשיתי. "כיוון שאריק שרון יהיה אב בית הדין", הוא השיב.

אלמלא שרון היה האיש שהחריב את ימית, מן הסתם אורי דן היה "מעמיד לדין בעוון בגידה במולדת" את מחריב ימית. אך נאמנותו של דן לשרון היתה מוחלטת. הוא תמך בו גם בהתנתקות, שאילו בוצעה בידי אדם אחר, הוא היה משפד אותו בעטו המושחז כפי שנהג לשפד כל מי שהעז להיות לא אריק שרון.  

לטוב ולרע – זה היה אפיונו המרכזי של אורי דן. לפני הכל ומעל הכל הוא היה איש של אריק שרון. נאמנות מוחלטת, התבטלות מוחלטת. אורי דן היה שופרו של שרון – הוא הביע בשמו גם את מה ששרון עצמו לא יכול לומר והעדיף לא לומר בעצמו. הוא הגן עליו תמיד ונלחם מלחמת חורמה ביריביו ובמי שהעז לפגוע בו. הוא היה קנאי לכבודו של שרון ונלחם את מלחמות כבודו וכבוד הביוגרפיה שלו. גם כאשר שרון היה אהוד ואהוב על מעצבי דעת הקהל בישראל, על התקשורת והשמאל, אורי דן המשיך להתחשבן עמם על התנגדותם לו ולדרכו בעבר. הוא לא שכח דבר, וזכר והזכיר לכל אחד מתי, היכן ועד כמה פגע בשרון. אמת המידה על פיה הוא שפט אנשים, היתה יחסם לשרון, בעבר ובהווה.

אפשר לאהוב את התכונה הזאת. אני מעדיף אנשים הדבקים בדרך, הדבקים בעמדה עצמאית, הדבקים במצפונם, על פני אנשים הדבקים באיש, ושדבקותם באיש אינה תלויה בתהפוכות בדרכו. אני מעריך נאמנות של חבר. אני מעריך נאמנות במשפחה. גם נאמנות וחברות בפוליטיקה ראויה להערכה. אך לא נאמנות המביאה לידי התבטלות ומחיקת האני. לא הערצה ובוודאי לא סגידה.

האם ועד כמה אריק שרון החזיר לו טובה? דומני, שבשנים האחרונות שרון הרחיק מעליו את אורי דן. כששרון הגשים את נבואתו המפורסמת של אורי דן, ומי שלא רצה בו כשר הביטחון קיבל אותו ראש הממשלה, אורי דן לא מצא את מקומו במעגל הקרוב לשרון. הוא המשיך לדבר עליו ולכתוב עליו. הוא המשיך לספר על שיחותיו עמו. אך אם בשנותיו הקשות של שרון, כאשר הכל זנחו אותו, דן היה צמוד אליו ושרון לא זז מילימטר בלעדיו - כשהיה לראש הממשלה אורי דן לא נראה עוד בחברתו. בכך היה אורי דן לדמות טרגית.  

אורי דן דומה בעיניי ליואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, שהלך אחריו באש ובמים ארבעים שנה בארץ זרועת מוקשים, שנאמנותו לו לא ידעה גבול, שלחם את מלחמותיו - הרבה מעבר לרצונו של דוד, ולבסוף דוד הפנה לו עורף. 

אסף לוויתן, גיבור ספרו של חנוך ברטוב "זה אישל מדבר", הקדיש 20 שנה מחייו לאביק סער. הוא היה "איש של" סער, עד שדבק בו הכינוי "אישל". הוא היה שופרו, נושא כליו ומעצב דימויו כמנהיג לאומי. כאשר סיים סער להשתמש בו, הוא זרק אותו. זו, כנראה, דרכם של פוליטיקאים ומנהיגים. אך אין מנהיג, שלא יהיו לו "אישלים" כאלה, שלעולם לא ילמדו מן מניסיונם של אחרים.

הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il