הבלוג של אורי הייטנר

"גדול מרב – רבי. גדול מרבי – רבן. גדול מרבן – שמו". יש בדברים אלה, המופיעים בתוספתא (עדיות פ"ג מ"ד) לא רק חוכמה רבה, אלא גם סרקזם וביקורת. החוכמה היא באמירה, שאדם גדול באמת אינו זקוק לתארים. שמו הולך לפניו ומדבר בעד עצמו, ואין כל צורך להקדים לו תואר רב, ד"ר, ניצב בדימוס או כבוד הרב סרן במיל'. הסרקזם הוא בלעג לאלו שנזקקים לתארים האלה וחשים שהם מוסיפים משקל כבד לשמם, שיזכה אותם למעמד וליוקרה. הביקורת היא על החברה המעניקה את התארים הללו ומשתמשת בהם ככלי מדידה לערכו של אדם.

"ככל שהדור נחות, כך צריך להרבות בתארים", כתב על כך הרב יוסף שלום אלישיב בספרו דברי אגדה (ע' נ"ז). לנביאים, הוא מזכיר, לא היו תארים. ואכן, ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל, עמוס, קרויים בשמם הפרטי, וכך גם גדול הנביאים, משה. התואר "רבנו" הוענק לו בדורות מאוחרים, שכבר העניקו למנהיגיהם את התארים הללו.

אלישיב: "היו תקופות בישראל שלא היה שום צורך לגדולי ישראל לפארם בתארים, כי כבוד התורה וכבוד לומדיה היה הכל אחד. ... ואולם כאשר כובד התורה התחיל לרדת קצת, היה צורך לפאר את השם ולהוסיף עליהם, אולי זה יועיל להפיץ את כבוד התורה. ... אם התלמיד חכם ילך כאיש פשוט, לא יהיו דבריו נשמעים, על כן הצריכוהו ללבוש בכתר מלכות, אולי זה יועיל... וכך הולכים הדורות ויורדים, וכאשר נרצה לדעת את ערך כבוד התורה, צריכים להסתכל על 'הצעצועים' שמפארים את הגדולים, את התארים שנותנים לו – לפי זה אפשר להיווכח באיזה דור אנו חיים".

נזכרתי בדברים אלה בכנס הצדעה לעובדי המתנ"סים במחוז הצפון. בכנס היתה "אורחת כבוד" – שרת החינוך יולי תמיר. היה נכון וראוי להזמין את תמיר. אך מדוע היא אורחת הכבוד? חשבתי לתומי, שאורחי הכבוד הם עובדי המתנ"סים, שהרי הכנס נועד לכבד אותם. ומכאן, ששרת החינוך באה כדי לכבד אותם ולא כדי שהם יכבדו אותה. אך האמת היא שהכנס היה במהרה לכנס הצדעה לשרה.

"כבוד-שרת-החינוך-פרופסור-חברת-הכנסת-יולי-תמיר", פתח כל אחד מן הנואמים את נאומו, בתואר המזכיר קצת, לפחות באורכו, את "דוקטור פילדמרשל הנשיא אידי אמין דאדא", או את "הזמר המהולל פרנק סינטרה ירום הודו" במערכון הבלתי נשכח של "הגשש החיוור". וכך, נואם אחרי נואם עלו ופתחו בתואר המלא, ואח"כ המשיכו את המסכת הזאת ונקבו בתאריהם ושמותיהם של ראשי הרשויות "המכבדים אותנו בנוכחותם" ושל שאר הנכבדים, ולעתים זכרו להוסיף בסוף "קהל נכבד".

מי זקוק לפתיחות הללו, המעמידות את "אורחי הכבוד" במעמד של מורמים מעם, המחייב כל נואם להתיש את הקהל בחזרה בפעם החמישית על שמותיהם ותאריהם? ולמי נחוצה בכלל הפניה הזאת, כאילו הנאום לא נועד לקהל כולו, אלא בראש ובראשונה להם. האם לא ראוי יותר לפתוח נאום, גם בנוכחות שרים ונכבדים, פשוט ב"ערב טוב לכולם"?

אך האמת היא, שהפניה בפתיחת הנאומים היתה הפרומו לתוכן הנאום כולו, שהיה אצל מרבית הדוברים לנאום חנופה מביך לשרה. וכך, במקום לדבר אל האנשים שלכבודם נערך האירוע, פנו הדוברים לקהל יעד ממוקד מאוד - "כבוד השרה הפרופסור". ואכן, הקהל הרגיש קצת מיותר. המעמד היה אפילו קצת מביך... כאחד מהקהל חשתי כמי שנקלע בטעות לאינטימיות שבין הנואם לשרה. להחזיק את הנר, קוראים לזה. אצל החלוצים בימי בראשית של ההתיישבות הציונית, מצוקת הדיור חייבה לעתים לצרף בחורה או בחור לאוהל של זוג. "פרימוס" כונה המסכן. דומני שהקהל בכנס חש כפרימוס באינטימיות שבין הנואם ליולי תמיר.

כעבור שבועות אחדים, בכנס עובדי החברה, שוב היה "אורח הכבוד", הפעם "אדוני מנכ"ל משרד החינוך מר שמואל אבואב". ושוב, אותה מסכת חנופה. ושוב, הקהל המיותר חש זר ומוזר ומפריע לאינטימיות.

כל אימת שאני שומע את מסכות החנופה הללו לשועי ארץ, אני תמה האם יש לו, לאותו "כבוד השר", "כבוד הרב" ו"כבוד אשת מהנדס", מידת חוש ההומור הנחוץ כדי לקחת את החנופה והמחמאות, ובעיקר את עצמו, בפרופורציה? או שמא בשלב זה או אחר, הוא מתחיל להאמין שהוא כזה...

נהניתי מאוד מדבריו של אבואב בפתח נאומו בכנס: "אני שווה פחות ממה שאמרתם, אבל יותר ממה שאתם חושבים".

... ואוי ואבוי למי שיעז להקדים לשמי את התואר "מר".

* "במתנ"סים"