הבלוג של אורי הייטנר

אקסיומה שאינה עומדת לוויכוח: כולנו, כל ההורים, רוצים את הטוב ביותר לילדינו.

הוויכוח האם ללמוד בכיתה ז'-ח' ב"הר וגיא" או ב"אביטל" הוא ויכוח בין הורים הרוצים את הטוב ביותר לילדים (כל הורה לילדיו הפרטיים וכלל ההורים לכלל ילדי הקהילה).

עמדתי בנדון ידועה, ואיני רואה צורך לחזור ולפרט את מניעיה – מאז ומתמיד התנגדתי ללימודים ב"הר וגיא", לא רק ב-ז'- ח' אלא בכל גיל. עמדתי נובעת מהשקפת עולמי הערכית, המוסרית והחינוכית. זו היתה עמדתי הרבה לפני שהייתי אבא. עמדתי בנדון הלכה והתחזקה ככל שהפכה רלוונטית לי כהורה, וביתר שאת היום, כשעמוס עומד לעלות לכיתה ז'.

עמדתי שונה מעמדת הקהילה, וכאשר הקהילה נמצאת במאבק, בוודאי במאבק כל כך טעון ברגשות, קשה מאוד (בלשון המעטה) להיות "בצד השני". אני מכבד את העמדה האחרת. אין לי ספק, שבדיוק כמוני, כך גם החושבים אחרת ממני, רוצים את טובת ילדינו.

אבל דבר אחד עלינו להפנים – הוויכוח הזה אינו רלוונטי עוד. הוויכוח הזה הוא נחלת העבר.

****

הפור נפל. בשנת הלימודים תשס"ח (1.9.07) ילדי כיתה ז' ילמדו ב"אביטל". ניתן לראות את הנתון הזה בחיוב או בשלילה, אך יש להכיר במציאות.

כהורים, הרוצים את הטוב ביותר לילדינו, עלינו לשקול את צעדינו לאור הנתון הזה.

שתי אפשרויות עומדות בפנינו:

האחת, לנהל מלחמת מאסף, להצהיר ש"היה לא יהיה", להשניא בלב ילדינו את הרעיון, למרמר אותם, להשלות אותם ובסופו של דבר לנסות ברגע האחרון, בדקה ה-90, לתקן את הנזק, כשאולי יהיה מאוחר מידי. דרך זו עלולה להביא את ילדינו לכיתה ז' מותשים ממלחמת מאסף, שמלכתחילה היתה חסרת תוחלת, וטעונים במטען שלילי שעלול לדפוק את שנת הלימודים שלהם.

השניה, לקבל את המציאות, לראות את החיוב שבה, לעזור לילדים להתרגל לרעיון, להיפגש עם ילדי כיתות ז'-ח' ב"אביטל" כדי ללמוד על הטוב שבכך ובעיקר – להירתם לבניה קהילתית משותפת; בית הספר, ההורים והמועצה, של כיתות ז'-ח' ב"אביטל" כדבר הטוב ביותר לילדינו.

בידינו הבחירה.

****

צר לי על הדרך בה נוקט מנהל "הר וגיא". הוא יודע שלא יוכל לקלוט בשנה הבאה ילדים מהגולן (למעט מי שיעברו ועדת חריגים של המועצה). מדוע הוא בוחר בדרך של מניפולציות ודיס-אינפורמציה? איזו מטרה הוא ישיג בדרך זו? נקמה? במי? בתלמידים? בהורים?

אני מציע לכל אחד מאיתנו להיזהר מליפול במלכודת הדיס-אינפורמציה הזאת.

****

אני מודע לכעס על המועצה ועל משרד החינוך. אך יעמיד כל אחד מאיתנו את עצמו במקום מקבלי ההחלטות. מה הוא היה עושה?

לא היה מנוס מההחלטה הזאת. אי הוודאות הזאת, לאורך למעלה משלוש שנים, מאז התקבלה ההחלטה על הפיכת בית הספר לשמונה שנתי ועד עתה, גרמה לנזק כבד לבית הספר, לקהילה ובראש ובראשונה לתלמידים. היא גרמה לנזק חברתי לכיתות. היא יצרה משקעים כבדים ועימות מיותר בין קיבוצים ומושבים (עימות ממש פאתטי, לנוכח העובדה שלמעט אורטל אין בין היישובים פער באורחות החיים – במה מרום גולן, אל-רום ועין זיוון הם יותר קיבוצים מחד-נס, אניעם וקדמת צבי, למעט הכתוב בתעודת הלידה שלהם?) לא היה מנוס מהחלטה השמה קץ לחוסר הוודאות ולבלגן.

ברור לי שלמתנגדי ההחלטה – זו החלטה כואבת. אבל השארת המצב הקיים היתה בלתי נסבלת. המשך המצב הקיים היה מעצים את הנזק והופך אותו לבלתי הפיך. האחריות חייבה את קבלת ההחלטה.

וכבר אמרו חז"ל שאין שמחה כהתרת ספקות.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל