הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ליוסי שריד: "המלך פרעה: השליט כאידיוט", "הארץ" ערב פסח 

יוסי שריד מציע לקרוא את ההגדה של פסח כטקסט אקטואלי, ובצדק – הרי זו מטרת הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אולם משום מה השתבש אצלו המנגנון הבסיסי של הבחנה בין טוב ורע. חיילי צה"ל לומדים מערכים הנקראים "עמית או טורף", שנועדו לאפשר להם להבחין בין כוחותינו לאויב – אבחנה בסיסית בשדה הקרב. אצל יוסי שריד, המנגנון המבחין בין עמית לטורף איבד לחלוטין את האוריינטציה שלו. הקריאה האקטואלית שלו בטקסט, מביאה אותו לראות את פרעה בדמותה של מדינת ישראל ואילו את משה ובני ישראל כפלשתינאים.

מאמרו של שריד מציג תמונה מעוותת הן של סיפור יציאת מצרים ועוד יותר מכך – של מציאות הסכסוך הישראלי פלשתינאי היום. האם בני ישראל תבעו בעלות על מצרים, רצו לשים קץ לקיומה, נלחמו בארץ הזאת במטרה להשמידה? האם היה סכסוך כלשהו בין בני ישראל לבין המצרים – סכסוך של שני עמים על ארץ, סכסוך טריטוריאלי על חלק כלשהו של מצרים? בני ישראל היו משועבדים במצרים כעבדים, ודרישתו של משה מפרעה היתה אחת – שלח את עמי. האם הפלשתינאים תקועים כאן בכוח כעבדים, כמהים לעזוב את הארץ ואנו מחזיקים אותם בכוח, כיוון שאיננו מוכנים לוותר על כוח עבודתם?

ההשוואה האבסורדית הזאת, זהה להכחשת השואה בטענה ש"היהודים עושים לפלשתינאים מה שהנאצים עשו ליהודים". יוסי שריד לא מצטרף (בינתיים?) לגל העכור הזה ומעדיף להרחיק עדותו 3,000 שנה אחורה.

שריד מזהה את משה כטרוריסט / לוחם חופש פלשתינאי,  "הפותח את מצעדו... בפיגוע; מכה איש מצרי מהמינהל האזרחי או ממשמר הגבול וטומן אותו בחול". עם בריחתו למדיין הוא "מבוקש". התביעה לשחרר את בני ישראל היא "התנערות" – אינתיפאדה בעברית. עשר המכות ובהן מכת בכורות הן פיגועים של אין ברירה, בשל עקשנותו וסרבנותו של פרעה שממאן להתפכח עד הסוף המר, של מי שאינו מבין "שאת שאיפתם של עמים לעצמאות אין להצמית". מאחר ושריד אינו יכול להתעלם מהוויתורים הגדולים של ישראל לפלשתינאים לאורך השנים, הוא משווה אותם ל"וויתורים" של פרעה, המוכן לשחרר את בני ישראל ללא הטף, ואח"כ ללא הצאן והבקר וכותב: "אין מעבירים זעם בוויתורים צרי עין ובמחוות צייקניות", כלומר, העובדה שהוויתורים הישראלים נענו תמיד בפיגועים ובהסלמה, נובעת מכך שלא נעשו ברוחב לב.

מעבר למשוואה ההיסטורית ההזויה והמופרכת, בולטת לעין גישתו כלפי המציאות האקטואלית – הצדקה למעשה של הטרור הפלשתינאי כמעשה של אין ברירה שישראל אשמה בו. ישראל נאשמת בעיוורון ובסכלות, בכך שאינה מבינה שאין דרך לנצח עם הנלחם על עצמאותו, כיוון שעם כזה תמיד מנצח.

מעניין. יוסי שריד מרבה להופיע בכלי התקשורת גם בתשעה באב. ובהופעות אלו הוא משווה את ישראל לקנאים, שבעיוורונם ובסכלותם לא הבינו את יחסי הכוחות בינינו לבין האימפריה הרומית, והמיטו על העם היהודי את הגדול באסונותיו. ולעתים הוא משווה את ישראל לממלכת יהודה שלא שעתה לאזהרותיו של הנביא ירמיהו, ובעיוורונה וסכלותה ניסתה למרוד באימפריה הבבלית, ושטפה את הארץ בנהרות דם.

באנלוגיות ההיסטוריות הללו ניתן, כנראה, להצמית את שאיפתם של עמים לעצמאות. אולי... כיוון שמדובר בשאיפה של יהודים לעצמאות, שהיא כשלעצמה ביטוי לסכלות ולעיוורון.

מה שבטוח, בכל אנלוגיה היסטורית, מתפתל ומתפלפל יוסי שריד ומוצא את הדרך, בה הטורף יהיה היהודים, והעמית – אויבי היהודים.

* "הארץ"