הבלוג של אורי הייטנר

לפני שבועות אחדים הופיע עזמי בשארה בכנס, שנערך באחת ממדינות ערב (לצערי, איני זוכר באיזו) שעסק בתקשורת הערבית בתקופתנו. בהרצאתו, שקטעים ממנה הוקרנו בערוץ 10, תקף בשארה את רשתות הטלוויזיה הערביות, ואל ג'אזירה בראשן, על שהן מראיינות ישראלים. בכך, הוא טען, הן משרתות את האויב.

הסיפור הזה הוא התגלמות תסמונת עזמי בשארה. חבר הפרלמנט הישראלי, רואה במדינת ישראל אויב. הוא נוסע למדינות אויב, ומסית בהן נגד המדינה בה הוא מכהן. אך התייחסותו לישראל כאל אויב, אינה קריאה לשלום עם האויב "כי שלום עושים עם אויבים", אלא הוא מעמיד עצמו בקצה הרדיקאלי ביותר של אויבי ישראל. דבריו בנושא התקשורת אינם שוברים רק את שיא החוצפה, אלא גם את שיא החזירות. הרי עזמי בשארה הוא ילד התפנוקים של התקשורת הישראלית לאורך שנים רבות. הוא בן טיפוחיה של התקשורת הישראלית, האלקטרונית, הכתובה והאינטרנטית. בעיניו, מובן מאליו שהתקשורת הישראלית, לא רק תיתן פתחון פה לאויב, והרי אם הוא מגדיר את ישראל כאויב, הוא מגדיר בכך את עצמו כאויב שלה, אלא תעניק לו שירותי תקשורת אוהדת, מפרגנת, חסרת ביקורת. והוא, באותה עת, קורא לתקשורת הערבית לא לתת פתחון פה כלשהו לישראלים. יתר על כן, היחס האוהד שהוא מקבל לאורך שנים מהתקשורת, בניגוד למה שהוא דורש מהתקשורת הערבית כלפי ישראל, אינו מפריע לו לתקוף את ישראל בכל העולם ולהוקיע אותה כמדינה בלתי דמוקרטית. ואין הדבר מפריע לו לתקוף את התקשורת הישראלית, כתקשורת המשרתת את המשטר האנטי דמוקרטי בישראל. חזירות אמרתי? ראוי שאתנצל בפני ציבור החזירים.

עזמי בשארה הוא נוצרי חילוני. עובדה זו אינה מפריעה לו לתמוך בארגוני הטרור האסלאמים הפונדמנטליסטיים ביותר, חיזבאללה וחמאס, אף שהוא יודע שאין לו מקום בחזונם ארוך הטווח. מסתבר שהלאומנות הרדיקלית מעבירה אותו על דעתו.

איני שותף להצעות הקיצוניות הקוראות לחייב את הח"כים להתחייב בנאמנות לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להצעות לחייב את הח"כים לעבור תחקיר ביטחוני כתנאי לחברותם בכנסת, ולשאר ההצעות מסוג זה שנועדו לבלום את הח"כים הערביים. עקרונית ותיאורטית אלו רעיונות הגיוניים. מה סביר יותר מהציפיה שנבחרי הציבור יגלו נאמנות למדינה? אולם אין זה ראוי שנתעלם ממצבם המיוחד של ערביי ישראל.

על ערביי ישראל נגזר, שלא בטובתם, להיות אזרחים במדינת לאום של עם אחר; של עם, שתקומת מדינתו היא תוצאת ניצחונו עליהם במלחמה על הארץ, מלחמה שהיתה משחק סכום אפס (ברור, שאילו הם ניצחו, לא היה מקום במדינתם לאף יהודי חי, כפי שקורה היום באזורי שלטון פלשתינאיים כרצועת עזה, שכם ג'נין וכו'), של עם שנמצא עד היום במלחמה קשה עם עמם. במצב כזה, איני מצפה מהם לנאמנות למדינה, איני מצפה מהם לאהוב את המדינה, איני מצפה מהם להיות ציונים. אני תומך בכך שהם פטורים משירות בצה"ל, אף שיש בכך אפליה לטובה על פני האזרחים היהודים. כל שאני מצפה מהם, הוא לשמור על החוק ולא לפעול נגד המדינה. אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיו כדי להכיל את עוינותם של ערביי ישראל אליה, כל עוד יפעלו בתוך הקווים האדומים הללו.

אולם עזמי בשארה, אחמד טיבי ואחרים חצו מזמן את הקווים האדומים הללו. עם חציית הקווים הזאת אסור לנו להשלים, ואנו טועים בסלחנות המתמשכת שלנו כלפיה.

השר מג'אדלה קרא לציבור הישראלי לא לשפוט את הציבור הערבי על פי בשארה. הוא צודק, אולם אחרי המרד הערבי של אוקטובר 2000, חובת ההוכחה היא על הציבור הערבי. האם הוא ינהג בבשארה כפי שאנו נהגנו כלפי כהנא? האם בשארה יהיה מוקצה מחמת מיאוס ברחוב הערבי בישראל?

איני יודע מהי הפרשיה הביטחונית החמורה בה נחשד בשארה, ואיני רוצה להתייחס לשמועות בנדון. די בהתנהגותו הגלויה, כדי לפסול אותו מלכהן בבית הנבחרים הישראלי.

אני מקווה מאוד שעזמי בשארה אכן יעזוב את הארץ. יהיה בכך כדי לקיים את דברי הנביא: "מהרסיך ומחריביך ממנך יצאו" (ישעיהו, מ"ט י"ז). ויפה שעה אחת קודם. וטוב יהיה, אם עזיבתו את הארץ תהווה דוגמה אישית לרבים שכמותו. 

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il