הבלוג של אורי הייטנר

לאורך כל תקופת עבודתה של ו' וינוגרד, זינבו אחריה מוציאי דיבתה, עתרו נגדה, הכפישו אותה, הציגו אותה כוועדת בובות של אולמרט, הפריעו לעבודתה, ניסו ליצור דה-קרדיטיזציה לחבריה. דו"ח הביניים (לדעתי היתה זו טעות להפריד בין הדו"ח החלקי למלא) מעיד על עבודה יסודית, מקצועית וישרה שהביאה לדו"ח רציני ביותר.

צדקה הוועדה בכך שנמנעה מהמלצות אישיות. ישראל היא דמוקרטיה, וראוי שעתידם הפוליטי של נבחריה יידון במשפט הציבור. תפקידה של הוועדה היתה להציג למשפט הציבור את העובדות והמסקנות. לנוכח המסקנות החמורות שהציגה, אין מנוס מפסק דין ברור – על אולמרט ופרץ ללכת בעקבות חלוץ ולהתפטר.

די היה בכישלון במלחמה כדי ששלושת האחראים יתפטרו, גם ללא ועדת החקירה. מלחמה בה צה"ל הגדול לא הצליח לגבור על ארגון טרור קטן, לא הצליח להפסיק או להקטין את ירי הקטיושות במשך 34 יום, המערכה התנהלה בחוסר נחישות ובאופן שלומיאלי כל כך, העורף נוהל בצורה כושלת כל כך, כל יעדי המלחמה לא הושגו וישראל קיבלה הסכם גרוע שאינו פותר דבר, חייבה התפטרות ההנהגה. מי שכשלו במבחן העליון של המנהיגות, איבדו את אמון הציבור ואינם יכולים להמשיך בתפקידם.

עזות המצח של אולמרט ופרץ המצפצפים על מסקנות הוועדה ועל רצון הציבור, לא תעמוד להם לאורך זמן. אני מאמין, שדעת הקהל תחייב את התפטרותם, אם לא בימים ובשבועות הקרובים, יהיה זה לאחר פרסום הדו"ח הסופי.

אולם אין די בעריפת ראשים. ההתנהלות הכושלת הן של הדרג המדיני והן של הדרג הצבאי, עליה הצביעה הוועדה, לא החלה עם ההנהגה הקודמת, ולא תסתיים אם נסתפק בחילופי גברי. ניתן לסכם את דו"ח וינוגרד במשפט אחד – לא יושמו לקחי ועדת אגרנט. אל לחברה הישראלית לאפשר למנהיגות שתחליף את הקיימת, להתחמק מיישום הלקחים ומשינוי יסודי באופן ניהול המדיניות והאסטרטגיה הלאומית של מדינת ישראל.

גם שינוי כזה אינו הלקח המרכזי. לצד האמירות הקשות על התנהלות ההנהגה, כמעט נבלעו המשפטים החשובים ביותר שאמר השופט וינוגרד בהודעתו – התייחסותו לשאלות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שהעיסוק בהם אינו במנדט של הוועדה, אך על החברה הישראלית לדון בהן. וינוגרד רמז למהות השאלות הללו, באמירה שכשלנו כיוון שאימצנו קונספציה לפיה תם עידן המלחמה.

כאשר אנו דנים בלקחי מלחמת לבנון השניה, עלינו להתמודד עם השאלה המרכזית – למה בכלל הותקפנו מלבנון? הרי שש שנים לפני כן ישראל נסוגה לחלוטין מלבנון, עד הסנטימטר האחרון, והתייצבה על הגבול כפי ששורטט בידי האו"ם. ולמה ישראל מותקפת מידי יום מרצועת עזה, אחרי שנסוגה ממנה עד המילימטר האחרון, תוך עקירה קשה וכואבת של כל אזרחיה, עד היהודי האחרון? עובדות אלו מוכיחות בעליל, שבינינו לבין אויבינו אין סכסוך גבול. הסכסוך היום, הוא אותו הסכסוך שבעטיו התקיף היישוב הערבי בא"י את היישוב היהודי למחרת החלטת האו"ם על החלוקה, ובעטיו פלשו מדינות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה. לב הסכסוך היה ונותר חוסר הנכונות של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת.

הכשל המרכזי שלנו, הוא ההתעלמות מעובדה זו. התעלמות שהביאה אותנו לתרבות של הפרטת החברה המגוייסת, הפרטת הסולידריות הלאומית והחברתית, הפרטת האתוס הלאומי, התפוררות החברה, הרס מדינת הרווחה, השחיתות השלטונית, תופעות הפוסט ציונות וכל אותן רעות חולות שדרדרו את החברה הישראלית למצבה הנוכחי. בעשרות השנים האחרונות, התעייפנו מהמאבק הקיומי, ובחרנו באשליות "פוסט" למיניהן.

הקונספציה חסרת השחר של מלחמת כפתורים ומטוסים, לא נבעה רק מפטישיזם טכנולוגי, אלא בעיקר מעייפות מהמאבק ומחירו. הממשלה וצה"ל נמנעו מלגייס בראשית המלחמה את המילואים ולצאת למבצע היבשתי שיפסיק את ירי הקטיושות, מתוך אותם עייפות ופחד. אבל מי שמפחד ממחיר המלחמה, לעולם לא ינצח במלחמה. הכישלון במלחמה, מזמין מלחמה נוספת, מצד האויב המריח את החולשה.

הופתעתי מאוד מהחלטתו האמיצה של אהוד אולמרט לשים קץ להבלגה ולטמינת הראש בקרקע ולצאת למלחמה. הופתעתי, כיוון שחודשים ספורים קודם לכן, בנאום בפני ארגון יהודי בארה"ב, הוא השמיע את המשפטים האומללים ביותר שנשמעו אי פעם מפי מנהיג ישראלי: "אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". אמירה כזאת, מפיו של ראש ממשלת מדינה החיה בתוך אזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה, מזמינה תוקפנות, צורבת בתודעת האוייב את שחיקת רצון הקיום שלנו ומטמיעה בקרב החברה הישראלית מורך לב ותבוסתנות.

דרך ניהול המלחמה הוכיחה, שראש הממשלה אכן עייף מללחום, מלהיות אמיץ, מלנצח, מלהביס את אויביינו. הוא היה מוכן לצאת למלחמה, כאשר מפקדי הצבא השלו אותו שמדובר במלחמה דה-לוקס, שבה מטוסי חיל האוויר יפתרו את הבעיה בתוך ימים ספורים, ללא צורך במלחמה ובקרבנות. כאשר האשליה הזאת התפוגגה, ראש הממשלה איבד את הנחישות ואת הרצון להלחם על הגנת המדינה ותושביה. מרגע שבלון הקונספציה האווירית התפוצץ, כל החלטות הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל התאפיינו בפחד מפני מחיר המלחמה. התוצאה היתה, שישראל כשלה במלחמה.

כל מסקנות ועדת וינוגרד לא תבאנה לכל שינוי, אם לא נפסיק לשקר לעצמנו. עלינו לומר לעצמנו את האמת ולפעול על פיה. את האמת הזאת, ניסח במדוייק לפני למעלה מיובל שנים הרמטכ"ל משה דיין, בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו שקבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, ונושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים  שמעבר להם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו... האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

דברים אלה אקטואליים היום כביום בו נאמרו. 

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.il

"שישי בגולן"

"מקור ראשון"

"אומדיה"