גבולות גזרה
האם ראוי להזמין כהניסט להופיע בכנס מנהלים בחברה למתנ"סים? אילו עלה רעיון כזה, הייתי נלחם בכל מאודי כדי לסכל אותו.
למה, בעצם? מה עם חופש הדיבור? הדמוקרטיה? איפה הסובלנות? איפה הדיאלוג?
אכן, הדמוקרטיה וחופש הביטוי חשובים, אך אינם ערך מוחלט. יש דעות שאינן לגיטימיות. גם לדיון הדמוקרטי – ראוי שיהיו גבולות גזרה. בגבולות הגזרה של הדיון הציבורי, יש מקום לחילוקי דעות חריפים ועמוקים בנושאים שונים, הראויים לדיון ולליבון. אין צורך בשולי השוליים הרדיקליים.
היתה זו טעות חמורה להפוך את כנס המנהלים במה להסתה נגד מדינת ישראל.
מחטף
כחבר בצוות הכנסים, אני נושא באחריות לתכני הכנס. אך הצוות לא החליט להזמין את שתי הדוברות הללו. כחבר בצוות לא ידעתי על כך.
איני חושב שהצוות צריך לאשר שמית כל מרצה, אלא רק לקבוע את הנושאים והכיוון. אולם כאן אין מדובר בשמות המרצים, אלא בהחלטה מהותית מאוד על צביון האירוע. והרי לא היה שום קשר אמיתי בין ההרצאות הללו לנושא הכנס ולא היתה יכולה להיות בהן תרומה כלשהי לכנס. העובדה שהחלטה כזו התקבלה במחטף, ללא דיון בצוות, מייתרת את הצוות, למעשה.
קש וגבבה
דבריהן של עאידה וחדווה מוציאים שם רע לדמגוגיה. גיבוב של סיסמאות חלולות, קלישאות נבובות ושקרים.
כאשר קצת סדקתי את הדברים והבכתי אותן בשאלות ביקורתיות, התגובה היתה בנוסח "קשה לדבר בתור אישה, ובטח בתור אישה ערביה" והתנפלות על השואל. כך גם באשר לשאלות והערות של המנהלים האחרים. השתיים הציגו מבנה שלם, לכאורה מושלם, אך כשמתעטשים במרחק 3 מטר ממנו, הוא קורס כמו מגדל קלפים.
הדברים המקוממים ביותר היו סיפורה של חדווה על המושב בו גדלה. אותו מושב היה בעבר בשולי החברה. התושבים בו היו מנוכרים למדינה. הביטוי לכך היה חוסר מוטיבציה לשרת בצה"ל. חלף דור, היום התושבים חשים שייכות וסולידריות עם המדינה. הם חשים שהם חלק מן החברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי במוטיבציה לשרת בצה"ל, לשרת ביחידות קרביות, ללכת לקצונה ולחתום קבע. הנה, סיפור הצלחה שהחברה הישראלית יכולה להתגאות בו.
כאן יש לחדווה בעיה. העובדות אינן מסתדרות עם האידאולוגיה. מה עושים? אונסים בברוטליות את המציאות באמצעות האידאולוגיה. וכאן היא בנתה מגדל מגושם, המציג איך בגלל האבטלה והמצב הקשה אין ברירה לשכבות המוחלשות אלא להתגייס לצבא (הס מלהזכיר את המילה צה"ל) שהוא למעשה צבא שכירים בלה בלה בלה.
איזו עליבות! באמת, אלה אנשים הראויים לפתוח כנס מנהלים בחברה למתנ"סים?!
קרדום לחפור בו
סא"ל (מיל') תמנה שמאלי היתה המרצה בקבוצת הדיון שהנחיתי. סיכמתי עמה על הרצאה בת 45 דקות. בפועל, היא דיברה שעה ורבע, כל זמן הדיון. למה לא עצרתי אותה? כי הרצאתה היתה מרתקת! הציבור האזין לה ברוב קשב, וכמנחה חשתי את הקהל וראיתי לנכון לאפשר את המשך ההרצאה ומיצויה.
ומדוע אני מזכיר זאת? כיוון שכאשר הקהל מחה נגד דברי השטנה של עאידה וחדווה, קמה נאווה סער ובצדקנות אמרה: "מותר לכם להקשיב גם לנשים".
אני עדיין בגיל שמסוגל להבחין, ונדמה לי שגם תמנה היא אישה. ו"בכל זאת" הכל הקשיבו לה רב קשב. אם גבר היה משמיע את הסיסמאות של הדוברות במליאה, אני משער שתגובת הנגד היתה חריפה הרבה יותר.
אני פמיניסט מושבע. שוויון המינים הוא ערך חשוב מאוד בעיניי. אך אני סולד ממי שמשתמש בפמיניזם כקרדום לחפור בו, כפלטפורמה להשקפות רדיקליות, שבינן לבין החתירה לשוויון המינים אין ולא כלום. אין שום דבר פמיניסטי באמת, בסיסמאות שהשמיעה חדווה נגד "השיח המיליטריסטי" הישראלי. על שכאלה ניתן לומר שלפעמים הפמיניזם הוא מפלטה של...
צבא מנצח
סא"ל תמנה שמאלי פיקדה על ביסל"מ (בית הספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל) ובתוקף תפקידה היתה אחראית על ההכנה המנטלית של מפקדי צה"ל לקראת עקירת יישובי גוש קטיף.
בהרצאתה, היא סיפרה כיצד במשך שנה צה"ל היה מגוייס להכנות להתנתקות, איך חשבו על כל פרט, עד הפרט הקטן ביותר. איך הכל היה מתוקתק. איך הקודקודים נדחפו להיות שותפים במשימה הלאומית ובקרדיט עליה. איך צה"ל נערך היטב לניצחון, ואיך הוא ניצח. אך, איזה ניצחון. תנו לצה"ל לנצח!
וכששמעתי את הדברים, נפל לי האסימון. הבנתי למה במשך 34 יום צה"ל הגדול לא הצליח לנצח ארגון טרור המונה כמה מאות מחבלים.