הבלוג של אורי הייטנר

כאשר ועד יישובי הגולן יזם, עוד בשנת 1994, את היוזמה לסיוג ויתור על שטח שבריבונות המדינה, הידועה כ"שריון חוק הגולן", ערך מכון "שלם" מחקר – כיצד מדינות העולם האחרות מתייחסות לריבונותן. מן המחקר התברר, שבמדינות שחוקתן מאפשרת בכלל ויתור על שטח ריבוני, הסייגים על כך קשים מאוד; למשל, הצבת רף גבוה של רוב מיוחד, כזה שאין כל סיכוי שאי פעם יתממש.

אנו ניסינו, בהצעתנו המקורית, להשוות את המצב בישראל למקובל במתוקנות שבמדינות. דיברנו על אפשרויות שונות של רוב מיוחד, כמו למשל רוב מבין כלל בעלי זכות הבחירה. בסופו של דבר הבנו שאין כל סיכוי שהצעות כאלו תתקבלנה, ולכן התפשרנו על רף נמוך הרבה יותר – סיוג ויתור על שטח ריבוני בתמיכת 61 ח"כים ומשאל עם (ברוב רגיל). בראשית 1999 הכנסת קיבלה את החוק. מאז, על פי חוק, נדרש משאל עם על נסיגה משטח עליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי.

אם כך, מה משמעות חוק משאל עם שהתקבל בשבוע שעבר בקריאה טרומית? לשם מה הוא היה נחוץ? על פי החוק שהתקבל לפני 8 שנים, היה מקום להסדיר בחוק את משאל העם – נהליו, ניסוח השאלה וכו', על מנת שיהיה בתוקף. מן הראוי היה, שלאחר קבלת החוק, תרתם הכנסת, תומכי החוק ומתנגדיו, לניסוח חוק יסוד המסדיר משאלי עם בישראל. אולם במשך 8 שנים הכנסת התמהמהה והשתמטה מהמשימה הזאת. וכך, הממשלה יכלה להתחכם, לעקוף את החוק ולהשתמט ממשאל עם בתואנה שאין חוק המסדיר זאת.

כדי למנוע מחטף כזה, עלתה להצבעה הצעת החוק החדשה, שהיא תיקון לחוק המקורי. על פי החוק החדש, ועדת הבחירות המרכזית תקבע את נהלי משאל העם. לכאורה, עניין טכני שאין כל סיבה שהכנסת כולה לא תתאחד סביבו. בפועל, שעה ששדרות עמדה תחת מתקפת טילים רבתי, ראש הממשלה מצא זמן והתמסר במשך שלושה ימים, בפעלתנות אובססיבית תמוהה, לניסיון למנוע העברת החוק. בסופו של דבר, הוא נחל כישלון צורב. הוא ועוד שני שרים מ"קדימה" וקומץ ח"כים ממפלגתו, הצטרפו לסיעות הערביות ומר"צ, שניסו להכשיל את תיקון החוק, אך הרוב תמך בתיקון.

יש לציין, שאף אחד משרי העבודה לא הצביע על פי הוראתו של ראש הממשלה, כולם נעדרו מן ההצבעה. מבין ח"כי העבודה רק אפרים סנה הצביע עם הממשלה. שלושה ח"כים של מפלגת העבודה הפרו את המשמעת הקואליציונית והצביעו על פי צו מצפונם למען החוק הדמוקרטי הזה – פרופ' אבישי ברוורמן, יורם מרציאנו וחברתנו אורית נוקד. שלושתם ראויים לצל"ש על אומץ לבם האזרחי והפוליטי.

אך טבעי שמפלגת העבודה תתמוך בחוק. כשיצחק רבין ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, הוא התחייב להביא את ההסכם למשאל עם. כשפרס החליף אותו, לאחר הרצח, הוא הביע מחוייבות להתחייבותו ואף חזר עליה במסע הבחירות ב-96'. גם אהוד ברק חזר על אותה התחייבות עת כיהן כראש הממשלה וניהל מו"מ על נסיגה. אני מקווה מאוד, שמפלגת העבודה כולה תתמוך בתיקון בקריאות הבאות.

כאשר העלינו את החוק לראשונה, הסברנו שאף שהיוזמה היא מן הגולן, אין החוק נוגע רק לגולן, אלא לכל שטחה הריבוני של ישראל. החוק הזה נוגע באותה מידה לכל ניסיון לחלק את ירושלים, והוא מגן גם על כל שטח אחר במדינת ישראל. מתנגדי החוק טענו שזאת דמגוגיה. הרי אף ממשלה בישראל לעולם לא תחלק את ירושלים, נאמר לנו. ובוודאי שלעולם אף ממשלה בישראל לא תציע נסיגה מהשטחים שבידיה מאז 48'. חלפו שנים ספורות, ואהוד ברק הציע לפלשתינאים את חלוקת ירושלים ונסיגה משטחים בנגב במסגרת מה שכינה "חילופי שטחים". מסתבר שלא חשדנו בכשרים.

בשבוע שעבר, ביום ירושלים, קיבלה ירושלים שי – חוק שיקשה מאוד על החלטה לחלק את ירושלים ולא יאפשר לעשות כן ללא הסכמת העם, התקבל בקריאה טרומית. חוק זה הוא גם שי לגולן, בשבוע בו מלאו 40 שנה לשחרורו.

* "הקיבוץ"