הבלוג של אורי הייטנר

בערב שבת שעברה, ראש חודש סיוון, מלאו 40 שנה לשבת הגדולה בה צה"ל שיחרר את הגולן. 40 שנה להתיישבות היהודית המתחדשת בגולן היא בהחלט חג גדול. היה זה בעבורי סוף שבוע מרגש.

בערב שבת, ציינו אותו בקבלת שבת קהילתית לילדי תכנית "הבית שלנו" של המתנ"ס (התכנית בימי ו' לילדי כיתות א'-ד') והוריהם, בכפר האמנים באניעם. לב האירוע היה הדגמים שהכינו הילדים ביישובים, של היישוב שלהם בעוד 20 שנה (ילדי אחד היישובים, רמות, הפליגו עם דמיונם ועיצבו את רמות בעוד 500 שנה).

כל הדגמים, ללא יוצא מן הכלל, היו יפים מאוד. הילדים בכל היישובים השקיעו מאוד במשך שבועות, והפגינו יצירתיות ודמיון ראויים לציון. כמובן שבאף דגם של אף יישוב לא נפקד מקומו של מגרש כדורגל. ילדי אורטל הפתיעו בחזונם – בנו בית אבות. טוב לדעת שיש מי שדואג לנו (אם כי... בעוד 20 שנה? כבר בית אבות? לאט לאט...). איזו דרך יפה לחגוג 40 שנה לשחרור הגולן – באמצעות עיצוב העתיד.

****

בדרך הביתה ראיתי על הגדרות פלריגים הקוראים למו"מ עם סוריה (תוך פלגיאט של ממש של עיצוב סיסמת "העם עם הגולן"). אותה שעה, נערכה פרובוקציה בתצפית קונייטרה – הפגנה של אלון ליאל וחבר מרעיו בעד נסיגה. נסעתי לראות – התעודדתי לראות שמדובר בקומץ קטן. מיותר לציין, שעד שהמפגינים הגיעו לקונייטרה, בדרך לקונייטרה לא נשאר אף פלריג תלוי שלהם – כולם מצאו את מקומם מיד במקום הראוי להם, פח האשפה.

מצד אחד, זה מאוד מתסכל. אחרי 40 שנות התיישבות, אחרי 25 שנות ריבונות, כאשר שלושה דורות משקיעים את כל מרצם, זיעתם, חלבם ודמם בבניית מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, קיומו עדיין אינו מובן מאליו, עדיין יש ויכוח על עתידו.

מצד שני, אחרי שבעשור הקודם אנו היינו הצד המפגין והמוחה, טוב לדעת שהפעם הצד המפגין הוא הצד שכנגד.

באמת הגיעה השעה שלא תהיה עוד מחלוקת ולא יהיו עוד הפגנות בנושא, אולם כל עוד קיימת מחלוקת, טוב שלא אנחנו הצד המפגין.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל