הבלוג של אורי הייטנר

בצעדה שנערכה באיסרו חג של שבועות, לרגל חנוכת שביל הגולן, השתתפו מאות תלמידים מהכפרים הדרוזים. בטקס הסיום של האירוע, הם העלו את הביכורים הקהילתיים שלהם, כמו קהילות דרום, מרכז וצפון הגולן. אני חותם על ההגדרה בכתבה ב"שישי בגולן", שהתלמידות מבוקעתא "גנבו את ההצגה" בריקוד הדבקה שרקדו.

שבועות אחדים קודם לכן, דווח ב"שישי בגולן" על פעילות תלמידי בתי הספר הדרוזים בפינת החי בקצרין. השנה, לראשונה, השתתפו בתי הספר הדרוזים בפרוייקט מרכזי של מערכת החינוך בגולן – פרוייקט הנשרים. מזה שלוש שנים, משתתפות נבחרות מג'דל שאמס בליגות היישובים בכדורגל וכדורסל בשלוחת "אביטל" של המתנ"ס. ההשתתפות אינה רק של השחקנים, אלא של מאות האוהדים הנוהרים לאולם הספורט של המתנ"ס ולמגרשי הכדורגל ביישובים. אפשר להוסיף על כך דוגמאות נוספות.

מדוע אני מציין זאת, ומקדיש לכך מאמר? הרי מה טבעי יותר משותפות בין שכנים; בין קהילות החיות זו לצד זו באותו אזור?

אני מציין זאת, כיוון שבשנות ה-90, לא כל כך מזמן, לא היתה כל אפשרות לקיים פעילות משותפת כזו. לא היה אפילו טעם לנסות ליצור קשרים כאלה (ובכל זאת, ניסינו...). לעומת זאת, בשנות ה-70 שותפות כזאת היתה מובנת מאליה ואיש לא התייחס אליה כאל תופעה הראויה לציון מיוחד.

מה קרה משנות ה-70 עד שנות ה-90? מה השתנה משנות ה-90 עד שנות האלפיים? האם הדרוזים השתנו? האם אנחנו השתנינו?

השינוי היה במצב המדיני. יש מצב מדיני המעודד ומאפשר יחסי שלום ואחווה בין הדרוזים ובינינו ויש מצב המעכיר את האווירה ומקלקל את השורה. מה השתנה משנות ה-90 לימינו? אז התקיים משא ומתן על נסיגה מהגולן. מציאות זו הרחיקה וקלקלה את יחסי השלום והאחווה. ככל שאנו מתרחקים מהמו"מ ההוא, כך השלום שב למעוננו.

מה הקשר?

העדה הדרוזית באשר היא, נאמנה למדינתה. הדרוזים מפוזרים במדינות רבות, ובכל מדינה הם אזרחים מצויינים, לוחמים מעולים, זוהי מצווה דתית בעבורם. כך גם הדרוזים אזרחי ישראל, הנושאים בעול ומשרתים את המדינה בנאמנות ובמסירות גדולה יותר אף מן האזרחים היהודיים (ולמרבה הבושה המדינה אינה יודעת להוקיר זאת כראוי ולתת ביטוי להוקרה זו בתקציבים, בתשתיות וכד'). באופן טבעי, ניתן היה לצפות שהדרוזים, תושבי הגולן, ינהגו בדיוק כפי שנוהגים אחיהם בגליל ובכרמל.

ואכן, כך היה לאחר שחרור הגולן. התושבים הדרוזים רצו בשלטון ישראל, חגגו את יום העצמאות, דרשו לספח את הגולן למדינה, ביקשו לשרת בצה"ל. מה שגרם לשינוי, היה הסכם קמפ-דיוויד והנסיגה מכל סיני. כאשר הדרוזים בגולן ראו איך המדינה עוקרת חבל התיישבות, הם החלו להתייחס אליה כאל משענת קנה רצוץ.

אם ישראל עלולה לסגת מהגולן, מוטב לדרוזים להכין עצמם לאפשרות הזו. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ולא יאונה להם כל רע אם ינהגו כפרו סורים. לעומת זאת, אם ינהגו כפרו ישראליים, הם יודעים היטב מה צפוי להם ביום שבו יהיו תחת שלטון סורי, חלילה. מכאן החלה ההתרחקות בין הדרוזים בגולן לבין ההתיישבות היהודית בגולן ובינם לבין המדינה. בשנות המו"מ על הנסיגה, ההתרחקות היתה לנתק.

הדרוזים מציינים את יום העצמאות הסורי, מניפים את הדגל הסורי. אך כל מי שמשוחח עם התושבים הדרוזים, לא בנוכחות התקשורת, יודע היטב את האמת – הדרוזים, ברובם המכריע, מפחדים מנסיגה ומשתוקקים שהגולן ישאר ישראלי. במצבם הכלכלי ובמעמדם החברתי הם קפצו שנות אור ממצבם תחת הסורים למצבם הנוכחי. הם יודעים כיצד חיים אחיהם בסוריה, תחת השלטון הרודני המדכא, ואיך חיים הם חיי חופש בדמוקרטיה הישראלית. אבל כאשר הנסיגה נראתה מוחשית וקרובה, לא היתה להם ברירה, אלא לנהוג כאנוסים.

ההתקרבות היום היא איטית והדרגתית. היא מעידה על התפכחות והפנמה שהגולן ישאר ישראלי. כל הצהרה וכל מעשה שמאיימים להחזיר אותנו למציאות של שנות ה-90 מעכבים את תהליך הנורמליזציה הזה. כל הצהרה וכל מעשה המחזקים את אחיזתנו בגולן, מזרזים את התהליך.

גם בשנים הקשות, בשנות ה-90, סברתי שעלינו להתייחס בהבנה ובאמפתיה לדרוזים, גם כאשר כעסנו על העמדה שהציגו, מתוך הבנה שהם עושים זאת כאנוסים. היום יש למצוא את הדרך לטפח ולחזק את קשרי השכנות הטובה והידידות בין תושבי הגולן היהודים והדרוזים (ולעשות זאת בשום שכל ובהדרגה – עקב לצד אגודל, ללא חיבוקי דב), בתקווה שהפוליטיקאים לא יקלקלו זאת שוב, ברגלם הגסה.