הבלוג של אורי הייטנר

חמשת מאמרי התגובה על מאמרי "קהילה של ציונים" הם ביטוי לעוד תגובות רבות ברוח זו שקיבלתי בע"פ, בדוא"ל ובטוקבקים לבלוג שלי. מרבית השוללים הם חבריי מהיישובים הדתיים לאומיים. אני מודה ומתוודה שאני מאוכזב מאוד מתגובה זו. דווקא מאנשי הציונות הדתית אני מצפה שיהיו הראשונים לגנות ולהוקיע את ההשתמטות משירות בצה"ל בשם הדת וערך לימוד התורה. והרי אין חילול השם גדול מהשתמטות בתואנה כזו. אילו ההתנגדות היתה רק לעמדתי שעלינו להקים כאן קהילה ציונית בלבד, ניחא. אבל בדברים שנכתבו ושנאמרו היתה הבנה, כמעט הצדקה, לעצם ההשתמטות.

במסכת סוטה מוגדרת ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם - מלחמת מצווה. במלחמת מצווה הכל יוצאים להלחם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה. גם הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר". הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה".

אין ספק, שמלחמות ישראל הן מלחמות להגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. מדינת ישראל נמצאת, מיום הקמתה, במלחמה על עצם קיומה, שהוא עצם קיומו של עם ישראל.  ולפיכך, מלחמות ישראל הן מלחמות מצווה מובהקות. מי שמשתמט מהן עובר עבירה חמורה ביותר. אם מגזר שלם בישראל משתמט מהן, העבירה חמורה שבעתיים. אם מגזר שלם מחנך את ילדיו להשתמט מהן, החומרה גדולה אלף מונים. וכאשר ההשתמטות הזו נעשית בשם הדת ולימוד התורה, זהו חילול השם מובהק.

איני יכול להבין את הציונים הדתיים המוכנים לעבור לסדר היום על חילול השם. איך, מי שמייחסים קדושה לשירות בצה"ל ורואים בצה"ל שבט אפו של הקב"ה, מגלים נמיכות קומה כזו ביחסם למשתמטים מצה"ל ולהשתמטות מצה"ל? איך מי שמחנכים את ילדיהם על ספרו המעולה של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", המתאר את מלחמתם של בני ישיבות ההסדר בגולן במלחמת יום הכיפור, את עוז רוחם וגבורתם; איך תנועה שהוציאה מתוכה דמויות מופת כמו נדב מילוא שנהרג לפני עשור בדיוק בלבנון, כמו איש סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו שנהרג בבעל בק במלחמת לבנון השניה, כמו רס"ן יאיר קליין שמסר את נפשו עת קפץ על רימון חי והציל את חיי חייליו כשקריאת שמע על שפתותיו, במלחמת לבנון השניה – איך בנים לתנועה זו מגלים סובלנות והבנה כלפי ניגודם המוחלט, מי שמשתמטים מהגנה על העם והמולדת? אתמהה.

במקום בו יש חילול השם, אין חולקים כבוד לרב. לפיכך, איני מקבל את דבריהם של המטיפים לי לכבד את "השונה". אני מכבד את השונה ממני. אני פלורליסט, אך איני פוסט מודרניסט. אין לי חלק בתפיסת העולם הפוסט מודרנית לפיה אין דבר כזה טוב ורע, ואין לאיש זכות לשפוט את רעהו שיפוט מוסרי. איני מתחמק מלשפוט שיפוט מוסרי את מי שמרשים לעצמם להוציא עצמם מקהל ישראל, כאשר הם נדרשים להיות שותפים להגנת המדינה.

הזכרתי פעמים אחדות את המושג "חילול השם", ומאחר ולא הכל בקיאים, ארחיב את היריעה. "אביי אמר: כדתניא 'ואהבת את ה' אלוהיך', שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות – מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי: עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'" (יומא פ"ו ע"א). אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.

יהודה גליקמן כותב אליי במאמרו "אני לא מנסה לטעון בפניך על חשיבות לימוד התורה כי סקאלת המדידה שלך שונה". יהודה שבוי בדעה קדומה, על פיה מי שאינו חובש כיפה, לימוד התורה אינו ערך בסקאלת המדידה שלו. אך יהודה, המכיר אותי שנים רבות, יודע שלימוד התורה הוא בעיניי ערך נעלה. אני רואה בלימוד התורה, על שבעים פניה, בידי כל הזרמים ביהדות, ערך יהודי גדול, ומי ייתן וירבו לומדי תורה בישראל. אולם אני שולל מכל וכל את חילול השם שבהצגת ההגנה על המדינה והשירות בצה"ל כסתירה ללימוד התורה. אני מאמין במודל היהודי של "ספרא וסייפא", דוגמת גדול התורה שבע"פ, רבי עקיבא, שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות בעת מרד בר כוכבא ושירת בעצמו כנושא כליו של בר כוכבא. לא בכדי הציונות הדתית כינתה את תנועת הנוער שלה "בני עקיבא". איני מבין את בוגרי "בני עקיבא" הנותנים לפתע לגיטימציה למי שנוהגים בדרך הפוכה לאמונתם.

אני רואה בלימוד התורה ערך חשוב ביותר. וכך כתב הרמב"ם בהלכות לימוד תורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". וכי על מי כתב הרמב"ם את ההלכה הזו, אם לא על מי שבשם לימוד התורה, כביכול, משתמטים הן מחיי עבודה והן מן השירות בצה"ל? והאם לא לאותו ציבור התייחס הרמב"ם בהלכה אחרת, העוסקת במי שמתבדל מן הציבור: "הפורש מדרכי ציבור ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק בעולם הבא".

מן הסתם, כמו בתגובתו הקודמת, יסתייג יהודה מכך שאני "מוצא לנכון לטבל את דבריי כאילו בדברי תורה". יש יותר משמץ של התנשאות בהתייחסות לדברי תורה הנשמעים מצד מי שאינו מוגדר כ"דתי" (אף שגם איני מגדיר עצמי כ"חילוני") כ"כאילו דברי תורה". גם אני הייתי במעמד הר סיני, ככל יהודי, ואיני זקוק לאישור מיהודה כדי לומר דברי תורה. אדרבא, שיתמודד עם דברי התורה שבפי ויוכיח את טעותי, ולא יפטיר בזלזול שאלה "כאילו דברי תורה".

מי שלא קרא את מאמרי, אלא רק את התגובות עליו, עלול לחשוב שקראתי לגרש את החרדים מן הארץ, או לפחות לשלול את אזרחותם. כמובן שלא העליתי כגון אלה על דל שפתיי. גם איני שותף לגישה הקוראת להתנות את קבלת הזכויות מן המדינה במילוי החובות כלפיה, אף שיש היגיון ומוסריות בעמדה זו. יתר על כן, אני גם שולל גיוסם בכפיה של החרדים לצה"ל. אמנם כפיה היא מעצם מהותו של צבא, אך איני חושב שהדבר מעשי. לא הייתי רוצה שצה"ל יאלץ להקים מחנות מעצר המוניים לאלפי המשתמטים ויממן את השתמטותם כעצירים עד שחרורם. אני דוגל בפתרון הבעיה בהידברות ופשרה. תמכתי בעבר בחוק טל. קיוויתי והאמנתי שהוא יחולל תהליך הדרגתי של חזרה בתשובה בקרב החרדים, שיסורו אט אט מדרכם הרעה ויתחילו לשרת בצה"ל ולצאת לחיי עבודה. מתברר שטעיתי והחוק לא השיג זאת. יש לחפש חלופה יצירתית אחרת.

לב מאמרי לא היה החרדים, אלא אנחנו, קהילת הגולן. טענתי היתה, שאנו קהילה ציונית, שמשימתה היא הגשמת הציונות, שמעשיה הם הקמת התיישבות ציונית, ועלינו להמשיך ולהישאר כאלה. ולכן, אני שולל את הרעיון (שאגב, אני מפקפק מאוד במעשיותו) של הקמת עיר חרדית לא ציונית בגולן.

מזכיר אלי זיו, בתגובתו, שקיימת תופעה של השתמטות מצה"ל גם בחלק מבתי הספר בצפון ת"א. אמת. אך הרי אלי זיו לא יטען שהחילוניות התל אביבית אינה משרתת בצה"ל, מעודדת השתמטות ויש לה אידיאולוגיה של השתמטות. יש בתוכה איים כאלה. חזקה עליי, שאילו אלי זיו או מישהו אחר היה מציע להקים בגולן עיר לחילונים שהשתמטו מצה"ל, תגובתי היתה זהה.

דבריי עוררו ויכוח ציבורי חברי, ואני שמח על כך. אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ומחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים. לצערי, לצד דברי הטעם של ארבעה מכותבי המאמרים המתנגדים לשלי, נמצא מאמר חמישי, מאמרו של נועם שוורץ מקצרין. יש שפל שאליו איני רוצה ואיני יכול לרדת, ולכן אין זה מכבודי להגיב על דבריו הנוראים, שהשוו את קריאתי לשמור על צביונה הציוני של קהילת הגולן, לקריאות הנאציות "יודן ראוס" ואודות "הכנה ליום הגדול בו יקראו כל חרדי הגולן להתרכז בכיכר השוק ויועמסו על עגלות בקר ליעד בלתי נודע". אסתפק במחאה כלפי מערכת "שישי בגולן" שפירסמה דברי תועבה אלה.

* "שישי בגולן"