אהבתי את בחירתו של דודו פלמה בספר "ויהי ערב", בפרוייקט "הספר הקיבוצי שלי" לכבוד שבוע הספר. שלא כדודו, אני לא גדלתי על הספר היפה הזה. הכרתי אותו כאבא, ויחד עם ילדיי, התאהבתי בו "ממבט ראשון", הן בזכות הטקסט הנפלא של פניה ברגשטיין והן בשל ציוריו המקסימים של חיים האוזמן.
בניגוד לדודו פלמה, במאמרו "זה יגמר לא טוב", לדעתי הספר כלל אינו מתאר סיטואציה בקיבוץ. לדעתי, הספר מתאר סיטואציה במשק משפחתי – במושב או במושבה.
הוא מתאר "בית יפה וקטן" המוקף במשק חקלאי "בין כרם וגן". "הילדה החביבה", גיבורת הסיפור, מהלכת בתוך החצר, חצר המשק, בין תרנגולים ואפרוחים, מציעה להם לשחק ומבהילה אותם, שלא בטובתה.
בהמשך הסיפור, כשהילדה נכנסת ללול ויוצרת בכך מהומה, מי שיוצא ללול הוא אביה. כיוון שמדובר במשק משפחתי, הוא בעל המשק, הנמצא סמוך לביתו, הוא זה ששומע ויוצא למקום.
בכל הסיפור אין כל דמויות מחוץ למשפחה. בציורים אין בתים נוספים. אין כל רמז שניתן להסיק ממנו שמדובר בקיבוץ.
אם אני צודק באבחנתי ואין המדובר בסיפור על קיבוץ, הרי שהמשמעות האידיאולוגית שמלביש דודו על הסיפור נשללת מעיקרה. הסרת הגיבנת האידיאולוגית הזאת, מחזירה את הסיפור למה שהוא – סיפור יפה ותמים לילדים (ולא פחות מכך – להוריהם).
* "הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
