הקדימונים זרזו אותי להאזין לתכנית הבוקר של גל"ץ. במסגרת שבוע שידורים לציון מלחמת ששת הימים, הוקדש שידור אחד לקרבות על הגולן. ומה שמעתי בתכנית? מה היה לתחנה הצבאית לספר על הקרב ההרואי בו שוחרר הגולן? השדר מיכה פרידמן, שהיה טירון נח"ל באותם ימים, סיפר בסרקאזם כיצד יחידתו יצאה לקרב, בטיפוס רגלי לגולן ממטעי הבננות שבעמק, התגלתה בידי האויב שישב בעין תאופיק והחל לטווח אותה, קיבלה פקודת נסיגה וברחה. והוא סיים באזכור ציני של דברי הרמטכ"ל יצחק רבין, שאף יחידה של צה"ל לא נסוגה במלחמה, והנה, דבריו היו שקריים.
ומה עוד? כלום. זה כל מה שיש לתחנה הצבאית לספר על קרבות הגולן.
לא נורא. מותר לספר גם על כישלונות. אין צורך להציג תמונה מושלמת, כי אין תמונה מושלמת. הבעיה היא, שהכתבה הזאת אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא סימפטום לדרך בה ציינו כלי התקשורת מלאת 40 שנה למלחמת ששת הימים.
ניסיון של מדינות ערב להשמיד את מדינת ישראל הסתיים בגדול הניצחונות של צה"ל. הניצחון הזה צוין כגדול האסונות שקרו למדינת ישראל. זהו טירוף מערכות כללי, שאין כדוגמתו באף אומה ומדינה. כששמעתי את התכניות הללו, הצטערתי על שלא הפסדנו במלחמה הזאת. אילו הערבים ניצחו, אולי היינו ניצולים מהאסון הנורא שפקד אותנו.
בשנה הבאה ימלאו 60 שנה למלחמת העצמאות ולהקמתה של מדינת ישראל. לא אתפלא, אם כלי התקשורת יציינו מועד זה בפסיכוזת "נכבה" ובעיסוק בעוול הנורא שגרמנו
לפלשתינאים ב-48'.
* "הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
