הבלוג של אורי הייטנר

חברים רבים צפו בהצגת התיאטרון הקהילתי "שיגעון של דמויות". רבים שוחחו עמנו, השחקנים, לאחר ההצגה. השאלה המרכזית שאני נשאלתי, ומן הסתם גם חבריי לקבוצה, היתה אודות מקורות ההשראה למונולוגים. האם ועד כמה יש בהם מרכיבים ביוגרפיים, ועד כמה הם בדיוניים? האם יש לי קשר לנושא ששיחקתי – הלם קרב? האם חקרתי את הנושא? האם נפגשתי עם נפגעי הלם קרב? כך נשאלתי אני, וכך נשאלו כל חברי הקבוצה.

התשובה, כמובן, שונה משחקן לשחקן. בחלק מן המונולוגים מרכיב ביוגרפי משמעותי. אחרים חפים לחלוטין מכך. חלק מן המונולוגים מקוריים, נכתבו בידי השחקן, וחלק לקוחים מטקסטים כתובים.

אספר על עבודתי, אך מן הסתם היא תאיר גם על עבודת חבריי, על עבודת הקבוצה כולה ואולי בכלל על עבודת התיאטרון (אף שאיני מתיימר להיות בר סמכא בנושא).

הדבר המעניין, מבחינתי, הוא המקריות המוחלטת בה הגעתי לדמות ששיחקתי, מצד אחד, ואיך התחברתי אליה, מצד שני. הדבר מעורר אצלי סימני שאלה לגבי המקריות בכלל, מה גם שכך קרה לי גם בהצגה בה שיחקנו בשנה שעברה.

****

איך בכלל הגעתי לדמות? לגמרי במקרה.

הכל החל ב-sms   מאפרת, לקראת מפגש של החוג, בו היא ביקשה מאיתנו להביא לפגישה איזה כובע, נעל, פריט לבוש מצחיק.

שניה לפני שיצאתי למפגש נזכרתי במטלה. חשבתי לקחת "כובע כלב" צבאי. עליתי להוריד אותו מהבוידם, ואז ראיתי את הקסדה (שיש לי בשל חברותי בכיתת הכוננות של אורטל). אז לקחתי אותה.

במפגש עבדנו על משחק עם פרטי לבוש – הפריטים שהבאנו ועוד פריטים רבים שאפרת הביאה. אחד התרגילים היה אימפרוביזציה בשלשות, כשכל אחד בוחר פריט לבוש המאפיין את הדמות שישחק. לקחתי את הפריט שהבאתי, הקסדה, והצטרפתי לתומר ולאסטריד. שניהם חבשו כובעי גברות רחבי שוליים ואני – קסדה. סיכמנו שהם יגלמו נשים בגיל המעבר, המתגוררות בצפון ויצאו ליום בילוי בת"א. איך אני משתלב עם הקסדה הזאת? לא ברור, והחלטתי לשחק ביטחוניסט החי את הצבא ולא מבין אנשים החיים את חייהם האזרחיים הנורמליים. מכאן בא המשפט, שנשאר במונולוג שלי: "תשמרו על רווחי יום, משוגעים, פצמ"ר אחד וכולכם הלכתם!!!!". איך שהוא, בדקות הספורות שהיו לנו, הדמות הוסבה להלום קרב. כבר באותה אימפרוביזציה שיחקתי את רגע ההלם, בו אני בוהה באוויר, עיניי פקוחות לרווחה ופי פעור. התגובות של חברי הקבוצה היו מצויינות.

בתום המפגש התחלנו את התהליך שהוביל להצגה. אפרת הטילה עלינו תרגיל, שעורי בית, למפגש הבא. להכנס לדמות, קצת קיצונית, אובססיבית, ולהכין מונולוג. אני חשבתי על "הקמצן" של מולייר, או לחלופין על דמות מסויימת באורטל. אחרי השיחה אפרת ניגשה אליי, ואמרה שגילמתי היטב את דמות הלום הקרב. "לך על זה", הציעה לי, וקיבלתי את ההצעה.

****

למפגש הבא הגעתי כבר עם הדמות הזאת ועם המונולוג הזה (שלקראת ההצגה הוא קוצר). נכנסתי לדמות הזאת לגמרי במקרה, אך כשהכנתי את הטקסט, הבנתי עד כמה אני מחובר.

הכנסתי לא מעט מרכיבים מתוך חיי.

מעולם לא חוויתי חוויית הלם קרב. אולם הסיפור על התקופה בלבנון, לפני 24 שנים, נכון ומדוייק. (במונולוג המקורי, הכנסתי פרטים נוספים על התקופה, כולל המקום בו שירתתי, שם המוצב ועוד). גם שמות ההרוגים והפצועים אמיתיים, או קרובים לאמת. ראיתי בכך חוב של כבוד. התקרית בה נפגעתי, כביכול, לא היתה ולא נבראה. אולם פריצת הציר למוצבים בג'אבל ברוך, בה כביכול אירעה התקרית, אכן היתה (אף שהיתה רגלית, ולא רכובה כמו בהצגה). אני זוכר את פריצת הציר לא בגלל תקרית, אלא מסיבה אחרת – סופת שלג שירדה ביום העצמאות (!) שהיה סוער במיוחד באותה שנה, ושבעטיה הפסקנו את הביצוע והתקפלנו חזרה למוצב.

התקופה ההיא בלבנון היתה קשה, אך לא חוויתי אותה כטראומה. איני מרבה להיזכר בה, אם כי גם איני מדחיק אותה. אולם אני שמח שזכיתי לעשות לה עיבוד אמנותי. היתה זו מבחינתי הזדמנות לסגור מעגל.

מקור השראה נוסף – קרוב משפחה שלי שהוא נפגע הלם קרב, ממלחמת לבנון הראשונה. רוב הדברים שסיפרתי על ההתמודדות של הלום הקרב באזרחות, לקוחים ממנו. כאשר שיחקתי את התפקיד באימפרוביזציה, אפילו לא חשבתי עליו. כשהכנתי את המונולוג, הוא עמד לנגד עיניי, ובמידה רבה הוא היה הדמות איתה הזדהיתי.

לאחר הצגת המונולוגים הראשונה, התבקשנו לבצע עם הדמויות שלנו טקסטים כתובים. אני לא התחברתי לכך ולא ביצעתי זאת. אולם לגמרי במקרה, בדיוק באותו שבוע, קיבלתי במייל מהמשורר והסופר אלישע פורת, עמו אני בקשר, סיפור פרי עטו, שפורסם לכבוד יום ירושלים, ונקרא "סינדרום ירושלים", ובו הוא הזכיר הלם קרב. שאלתי אותו אם זהו סיפור אוטוביוגרפי אוטנטי. הוא השיב בשלילה, אך שלח לי סיפור שכתב, על הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, שנקרא "הקצין האילם". כמה משפטים ותנועות כתבתי בהשראת הסיפור, ובעיקר סיפור שלושת ימי השתיקה והחשש שהפכתי לאילם.

****

 את המונולוג שיחקתי לראשונה בטרם העליתי אותו על הכתב. "כתבתי" אותו בראשי בכמה סיבובי הליכה סביב אורטל, ובהם גם שיננתי אותו. רק כשבועיים שלושה מאוחר יותר התיישבתי להקליד אותו.

 אף שהגעתי לדמות הזאת במקריות שכזו, כנראה שאין באמת מקריות בחיים. בכל אופן, אני הזדהיתי מאוד עם הדמות, נכנסתי אליה בכל מאודי, וממש חשתי כאילו אני הוא הדמות שגילמתי.

 (וגם מתפקידיי האחרים, במונולוגים של שחקנים אחרים, נהניתי מאוד. לחקות את ראומה אלדר – זה ממש חלום חיי).

****

בהזדמנות זאת אני שב ומודה לאפרת, המורה והבמאית הנפלאה שלנו, וכמובן לכם – הצופים המפרגנים!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל