הבלוג של אורי הייטנר

כל אימת שנשמעה בישראל דרישה מהפלשתינאים להלחם בטרור, כמתחייב מההסכמים עליהם הם חתומים, הגיבו סנגוריהם האוטומטיים בתוכנו בתמיהה: מה אתם רוצים? שפלשתינאים יירו בפלשתינאים? אתם רוצים לגרור אותם למלחמת אחים? הרי זה... לא יעלה על הדעת.

כמה מגוחכות נשמעות אמירות אלו בימים בהם פלשתינאים יורים אלה באלה, טובחים אלה באלה, רוצחים שבויים, מבצעים מעשי לינץ', בוזזים, משליכים אנשים מקומות עליונות של רבי קומות. אך הטענה הזאת אינה מופרכת מעיקרה – אכן, פלשתינאי לא יירה בפלשתינאי כדי למנוע טרור נגד ישראל, כיוון שבנושא הישראלי אין מחלוקת בין הפלשתינאים.

פלשתינאים יירו אלה באלה במאבקים על שלטון וכוח ועל אופי המשטר – אסלאמי קיצוני בנוסח חמאס או אסלאמי פחות קיצוני בנוסח פת"ח. אולם באשר לישראל, אין פת"ח מתון יותר מחמאס.

הארכיטרוריסט הגדול ביותר בתולדות הסכסוך הוא יאסר ערפאת, מייסד פת"ח ומנהיגו כל חייו. ערפאת, כיו"ר הרש"פ, הוא שהקים את המבנה המיליציוני של החברה הפלשתינאית, כדי שיוכל להשתמש בו על פי צרכיו המשתנים להפעיל טרור נגד ישראל ביד אחת ולגנות את הטרור ביד השניה. ערפאת הוא שעמד בראש מלחמת הטרור הנוראה, שכונתה "האינתיפאדה השניה". הוא האיש ששלהב את ההמונים בקריאות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים" שעה שמאות ישראלים נרצחו בידי השאהידים הללו. המיליציות של פת"ח, ובהן התנזים, חללי אל אקצא וכו', אינן פחות טרוריסטיות ואינן פחות רצחניות מהמיליציות של חמאס והג'יהאד האסלאמי. יש לזכור, שמי שעמד בראש רשימת פת"ח בבחירות האחרונות לפרלמנט הפלשתינאי, בהן ניצח חמאס, היה הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי המרצה חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי, בעוון חמישה מעשי רצח שאחריותו להם הוכחה בבית המשפט.

איני שותף לקינה הקולקטיבית על נפילת עזה בידי חמאס. איני מוצא כל יתרון לפת"ח על חמאס, מבחינה מהותית. אני רואה יתרון לחמאס, מבחינת סיכויי ההתפכחות בתוכנו, והבנת המציאות בה אנו חיים, בתוך אזור שאינו מוכן להשלים עם קיומנו ואינו מוכן להפסיק את מלחמתו בנו. אין זו מציאות מלבבת כלל ועיקר, אך הכחשתה, הדחקתה, ההונאה העצמית, רק פוגעת בנו.

"אין שמחה כהתרת ספקות" אמרו חז"ל. השתלטות חמאס על עזה עשויה להתיר כמה ספקות של סרבני ההתפכחות המתעקשים לדבוק באשליותיהם. ככל שניטיב להביט במציאות בעיניים פקוחות, כך רב הסיכוי שנדע להסיק ממנה את המסקנות הראויות.

הידיעה שחלומות השלום אינם מציאותיים היא קשה ומאכזבת. אולם הציונות מעולם לא ביקשה רשות מן הערבים, וחרף מצב המלחמה מדינת ישראל קמה, התפתחה ושגשגה. אם את כל המרץ והמשאבים שאנו משקיעים ברדיפת שווא חסרת תוחלת אחרי השלום, נשקיע בחיזוק המדינה ובשגשוג החברה, גדול יותר הסיכוי שביום מן הימים הערבים ישלימו עם מציאות קיומנו.

* "מעריב"