הבלוג של אורי הייטנר

אני מפרסם כאן שלושה מאמרים בנושא מצעד הגאווה בירושלים, אותם פירסמתי בפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh לקראת מצעד הגאווה הקודם

‏05.07.2006

שני מצעדים בירושלים

ב-1.8 עתיד להתקיים בירושלים "מצעד הגאווה", של הקהילה ההומו-לסבית. יומיים מאוחר יותר, עתידה להתקיים צעדה של חוגי הימין להר הבית.

מה הקשר בין שני האירועים? שניהם מעוררים קונפליקט בין תביעה מוצדקת לזכויות, לבין שיקולים של טובת הציבור.

מארגני המצעד להר הבית תובעים לממש את זכות הפולחן, את חופש הדת, את זכותם להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי ביום חורבן הבית, את זכותם למחות ולהפגין ולממש את חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש ההפגנה. אכן, כל אלה הן זכויות טבעיות, זכויות צודקות.

אני מניח שהמשטרה לא תאשר את המצעד, בשל שיקולים של טובת הציבור. שיקול זה בעייתי. הסיבה העיקרית למניעה הצפויה של המצעד, היא החשש מתגובת המוסלמים. האם ניתן למנוע מימוש זכויות יסוד טבעיות, בשל חשש מתגובתם של קנאים המתנגדים למתן האפשרות ליהודים לממש זכויות אלו? דילמה.

ניתן להתווכח על השאלה האם יש לאפשר את הצעדה או לא. קודמת לכך השאלה העקרונית, האם נכון להעמיד שיקול ציבורי ופוליטי, שיקול של טובת הכלל, מול מימוש זכויות יסוד? האם במדינה דמוקרטית ניתן למנוע מימושה של זכות יסוד, בשל שיקול ציבורי? תשובתי בנדון חד משמעית – כן. זכויות האזרח הן חשובות מאוד ויש לממש אותם. אבל לעתים יש אינטרס ציבורי הקודם להם ומצדיק פגיעה בהם.

במקרה זה, אני סבור, מעבר לעמדתי העקרונית, שהשיקול הציבורי מחייב את מניעת המצעד הפרובוקטיבי. הר הבית יושב על חבית של חומר נפץ פוליטי ודתי, וחובתה של המדינה למנוע התלקחות, שעלולה להביא להסתבכות קשה ביותר. טוב עשתה הממשלה כששבה ואפשרה ליהודים לבקר בהר הבית, אבל רב המרחק מהיתר זה למתן אפשרות להפגנה פרובוקטיבית מסוכנת.

אני רואה דמיון בין סוגיה זו לסוגיית מצעד הגאווה. גם כאן קיים קונפליקט בין זכויות טבעיות לבין השיקול הציבורי הכולל. הקונפליקט הרלוונטי לדיון על מצעד הגאווה בירושלים, אינו בסוגיית זכויות הפרט של ההומואים והלסביות – זכותם לממש את נטיותיהם המיניות. הקונפליקט נוגע לסוגיית חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש ההפגנה שלהם. במה שנוגע לזכויות הפרט שלהם – אין, לדעתי, זכות למדינה להתערב, כפי שאין לה זכות להתערב בחופש הפולחן של המתפללים בביתם או בבית הכנסת. אולם ניתן בהחלט להעמיד את זכות ההפגנה מול טובת הציבור.

אני סבור, שאין מקום למצעד הגאווה בירושלים. מצעד זה אינו הולם את צביונה הדמוגרפי, החברתי והדתי של העיר. ירושלים היא עיר שמרנית ודתית, קדושה לשלוש הדתות הגדולות, מהווה סמל דתי בעבורן, ומצעד כזה עלול לפגוע ברגשותיהם הדתיים של רבים; של מרבית תושביה, מכל הדתות, ושל רבים אחרים שאינם תושביה. אפשר להסתייג מגישתם לנושא ההומו לסבי ולגנותם על כך, אולם אין להתמודד עם גישתם בצורה פרובוקטיבית ופוגעת. שיקול זה חשוב לא פחות מזכותם של ההומואים והלסביות לקיים את המצעד.

אני בטוח שמרבית מארגני המצעד, לא יעלו על דעתם לעבור בשכונת מאה שערים או בשכונת גאולה. מדוע? הרי אין ספק בזכותם לעשות כן. הסיבה לכך, היא שהם מכבדים את זכותם של תושבי שכונות אלו לקיים את אורח חייהם בצביון המתאים להם. אין מקום למצעד של הימין בתוך עיר ערבית, למרות חופש הביטוי וזכות ההפגנה. אין מקום להפגנה בתוך יישוב ביש"ע בעד עקירתו. בכל המקרים הללו, עמדתי אינה נובעת רק מהחשש לפגיעה בשלום הציבור בשל אלימות שעלולים תושבי המקום להפעיל נגד המפגינים, אלא בראש ובראשונה מתוך כבוד לקהילה הרוצה לחיות את חייה בדרכה.

ירושלים היא עיר גדולה. אין היא קהילה אינטימית. אולם גם לעיר יש צביון. ומדינה דמוקרטית נאורה מחוייבת לא רק לזכויות הפרט, אלא גם לכבודה של קהילה ולזכותה  לקיים את צביונה ואורח חייה.

מצעד הגאווה מתקיים מידי שנה בת"א. גם אם יש תל-אביבים המתנגדים לכך ונפגעים מכך, אין ספק שקיומו של המצעד בת"א הולם את צביונה התרבותי הפתוח. למה אין להסתפק במצעד זה, ודווקא, לקיים מצעד כזה גם בירושלים? למה חייבים לעשות דווקא? למה חייבים לפגוע?

מן המקום שבו אנו צודקים / לא יצמחו לעולם / פרחים באביב // המקום שבו אנו צודקים /
הוא רמוס וקשה / כמו חצר.  

דומני שבדיוק למקרים האלה נכתב שירו היפה של יהודה עמיחי.

אין מקום למצעד הגאווה בירושלים. איני בטוח שנכון שהמשטרה תאסור זאת. מן הראוי שהמארגנים עצמם ינהגו בתבונה ורגישות ויבטלו את תכניתם.

‏05.11.2006

שלטון החוק במבחן

את עמדתי בנושא מצעד הגאווה בירושלים הבעתי לא מכבר בטור זה, במאמרי "שני מצעדים בירושלים", לפני חודשים אחדים. אני רואה במצעד זה פרובוקציה מיותרת. הקהילה ההומולסבית אינה מיעוט נרדף הנלחם על הלגיטימיות שלו. גם האינטרס של הקהילה עצמה הוא לנורמליות, ומצעדי גאווה למיניהם אינם ביטוי לנורמליות. ניתן לצפות מהקהילה להתחשב ברגשות התושבים המסורתיים והדתיים בירושלים, בני כל הדתות, להכיר בייחודה של ירושלים ובצביונה המיוחד, ולהימנע מההתגרות המתריסה הזאת. אדרבא, שיערכו מצעדי גאווה בת"א, ולא יתעקשו דווקא על ירושלים. אף שאין ספק בזכותם של ההומואים להפגין, יש להעדיף את טובת הציבור על מימוש הזכות. לפיכך, קראתי למארגני האירוע לבטלו.

עמדתי העקרונית נותרה כשהיתה, ואף על פי כן, במצב שנוצר היום, יש לקיים את המצעד, וחובתה של המשטרה להבטיח זאת.

מה שקרה בימים האחרונים, הוא אחד האיומים הקשים ביותר על הדמוקרטיה הישראלית, מאז רצח רבין וגל הסרבנות בראשית האינתיפאדה השניה. קבוצות בציבור איימו ומאיימות לסכל באלימות ובשפיכות דמים את "מצעד הגאווה". כל מי שהדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל יקרים לו, תהיה דעתו על מצעד הגאווה אשר תהיה, חייב להתייצב נגד הרמת היד הגסה הזאת על הדמוקרטיה. זהו מבחן לשלטון החוק במדינת ישראל – האם הוא יתכופף ויכנע לאלימות או יעמוד נגדה בתקיפות.

אין המדובר רק באיומים, שהם עצמם מעשה אלים, אלא באלימות בפועל. מידי לילה בימים האחרונים, מתפרעים ומשתוללים המוני חרדים שלוחי רסן ברחובות ירושלים ומפעילים אלימות קשה ביותר כלפי שוטרי משטרת ישראל. ציבור המשתמט בהמוניו מהגנה על המדינה ומשרות בצה"ל, בטענה ש"תורתו אומנותו", אינו מהסס לבטל תורה כדי לצאת לג'יהאד נגד אזרחים ישראליים אחרים.

כניעה לאלימות ולטרור, תזמין עוד אלימות ועוד טרור. מי שיכנע להם היום בנושא זה, יזמין מהם אלימות בנושאים נוספים בעתיד.

הוויכוח על מצעד הגאווה הוא ויכוח לגיטימי, אך אין הוא עוד רלוונטי. הנושא העומד על סדר היום הוא היכולת לקיים מדינה דמוקרטית ושלטון חוק. מי שחפץ בקיומה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית, תהיה דעתו העקרונית על מצעד הגאווה אשר תהיה, מחוייב לתמיכה במימוש זכותם של ההומואים לקיים את מצעדם, על אפם וחמתם של המתפרעים האלימים.

‏14.11.2006

מעשה סדום

בוויכוח הציבורי סביב מצעד הגאווה, הרבו דוברים חרדים ודתיים להשתמש במושג "סדום" כדי לתאר את שאט נפשם מההומואים והלסביות.

למה סדום? מנין לקוחה המשוואה בין יחסים חד מיניים לבין סדום?

בסיפור המקראי אודות סדום, מתואר ביקורם של האנשים (המלאכים) בעיר, ואירוחם בבית לוט. כל תושבי סדום צרו על ביתו של לוט, בדרישה שיוציא אליהם את אורחיו, כדי שישמשו טרף לתאוותיהם המיניות: ""איה האנשים אשר באו אליך הלילה, והוציאם אלינו, ונדעה אותם".

מאחר ומדובר על תאוותם של האנשים "לדעת את האורחים", הרי שמדובר במשכב זכר, ומכאן המשוואה בין יחסים חד מיניים לבין סדום, העיר החטאה שלא נמצאו בה אפילו עשרה צדיקים והיא הושמדה בשל חטאתם.

אך הנה, באותו סיפור לוט מציע לצרים על ביתו, כדי להרגיע אותם ולהגן על אורחיו, את בנותיו הבתולות: "הנה נא-לי שתי בנות, אשר לא ידעו איש, אוציא נא אתהן אליכן ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי".

קשה לראות במי שמנדב את בנותיו לאונס המוני "צדיק", ומן הסתם הוא ניצל בשל ייחוסו המשפחתי (כאחיינו של אברהם). אך אם נחזור לעניינינו – העובדה שלוט הציע להמון את בנותיו, מעידה שתאוות האונס שלהם היתה גם כלפי נשים. האם ניתן להסיק מכך, שסדום נהפכה בשל יחסי מין בין גברים ונשים?

כמובן שלא. החטא של אנשי סדום הוא האלימות הברוטלית ומעשי האונס, כלפי נשים וכלפי גברים. וכפי שמהעונש על החטא שבאונס נשים בסדום אין להסיק שהתנהגותם השלילית של אנשי סדום היא יחסי מין עם נשים, כך מהעונש על החטא שבאונס גברים אין לגזור דבר בכל הנוגע ליחסי מין בין גברים. מה בין חטא האונס והאלימות בסדום, לבין מערכת יחסים הדדית, בהסכמה?

למעשה, הסיפור הזה מדבר על הרבה מעבר לעצם האלימות והאונס. ההבדל הגדול בין לוט לבין אנשי העיר, מתבטא ביחס לזר, לאחר, לשונה. בעוד הוא מארח את האחר בביתו, הם

אינם מוכנים להכיל ולקבל את השונה מהם, ומנסים לבצע בהם לינץ'. הקסנופוביה הזו באה לידי ביטוי גם ביחסם ללוט: "האחד בא לגור וישפוט שפוט? עתה נרע לך מהם". במילים אחרות – גם לוט, תושב המקום, אינו בשר מבשרם אלא חדש, זה מקרוב בא, ולכן אין לו זכות דיבור. מי הוא, העולה החדש הזה, שישפוט אותנו?

אם חטא סדום הוא חוסר סובלנות וחוסר נכונות לקבל את האחר, את השונה, את החריג – מיהם שעשו מעשה סדום בפרשת מצעד הגאווה? התנהגותם של מי קרובה יותר להתנהגותם של אנשי סדום? מי איים לעשות שפטים בשונה ממנו, בשל היותו שונה ממנו? על מי נדרשה המשטרה להגן מפני מי?

אותם חרדים חסרי הסובלנות, שאינם מסוגלים לסבול את האחר ומוכנים לבצע בו כל מעשה אלימות – הם הראויים לסדום וסדום ראויה להם. הם התנהגו בצורה דומה לאנשי סדום.

חז"ל, שדרשו את חטאותיהם של אנשי לוט, מדברים על "מיטת סדום"; מיטה שנועדה לטפל בחריג, לבל יחרוג מהנורמה המקובלת. על פי המדרש, אנשי סדום משכיבים עליה את האנשים – מי שגבוה מן הנורמה, מקצצים אותו, מי שנמוך מן הנורמה – מותחים אותו. המשל מתייחס לגובה האנשים, אך מן הסתם הכוונה לחריגות מכל סוג. לוט מוקע כיוון שאין הוא מוכן להסתגל לנורמות של החברה בכל הנוגע להכנסת אורחים. חז"ל דורשים, שמי שנתן מפתו לעני הוקע ונענש, על שחרג אף הוא מנורמות המקום. את המשל הזה ניתן להמשיל גם לנטיה המינית. מי שנטייתו שונה מן הנורמה, יש להשתמש בכל האמצעים כדי "להחזיר אותו לתלם". אז מי ראוי יותר לסדום – ההומואים והלסביות, או החרדים שאינם מוכנים לסבול את עצם קיומם?

****

גם את מיטת סדום הליברלית אני שולל. ליברל אמיתי מכיל גם גישות שאינן ליברליות. זכותם של דתיים לבטא את רגשותיהם הדתיים השוללים את יחסי המין החד מיניים, המקעקעים את ערכי המשפחה היהודית. הבוז כלפי אותם אנשים, ההתנשאות עליהם, הצגתם כפרימיטיבים, המלחמה בהם מתוך רצון לכבוש את הפרהסיה הירושלמית בכל מחיר, גם היא מגונה ובלתי ראויה.

כל פרשת מצעד הגאווה היתה מלכתחילה פרובוקציה מיותרת. ישראל היא אחת המדינות הליברליות ביחסה להומואים. החברה הישראלית הולכת ונפתחת אליהם. לשם מה יש צורך בהתרסה, בהחצנה, בהתגרות הזאת בציבור שמרני, שזכותו לחיות את חייו ולעצב את הפרהסיה של קהילתו וסביבתו אינה נופלת מזכותה של כל קבוצה אחרת? דווקא כמי שמצדד בזכויות ההומואים, כל נושא ה"גאווה" זר לי ומוזר לי. אבל דווקא בירושלים? דווקא? ודווקא מצעד גאווה בינלאומי בירושלים, כפי שתוכנן תחילה? דווקא בירושלים?

הפגיעה בחרדים הקיצונים, האלימים, המאיימים, פחות מפריעה לי, מאשר הפגיעה ברגשות הציבור המסורתי, השקט, שלא נקט באלימות, ולא התכוון לנקוט באלימות, ולא היה יוצא מביתו, ולא כל כך אכפת לו מה עושה אדם זה או אחר בביתו הפרטי, אך ההתגרות הזו פוגעת בו.

מיעוט המשתתפים בכנס הגאווה, מעיד שרוב מניינו ובניינו של הציבור ההומולסבי אינו מעוניין להיות כלי משחק במלחמה אותה מנהלת ההנהגה הקיצונית, שגרמה לקהילתה נזק בל ישוער והסיגה אותה ואת מעמדה בציבור הישראלי שנים רבות לאחור.

אולם עם כל ביקורתי על מצעד הגאווה, אין ספק שהגורם השלילי ביותר בפרשה הזו היו החרדים הקיצונים. האלימות הנוראה כלפי שוטרים, כלפי נהגים ואזרחים תמימים ("המרים יד על חברו נקרא רשע"), הוונדליזם וההשחתה של רכוש הציבור ("בל תשחית") היתה בלתי נסבלת ובלתי נסלחת. אמנם מדובר במיעוט קיצוני בין הקיצונים ביותר – אך העובדה שכמעט לא נשמע גינוי לאלימות מצד רבנים ומנהיגי הציבור, הופך את המנהיגים ששתקו לשותפים שבשתיקה. אם חלילה היה נשפך דם, אותם מנהיגים היו מתקשים לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר שידם לא שפכה את הדם.

ויותר מהוונדליזם והאלימות הפיסית, נחרדתי מן השנאה. השנאה הזו, ההשוואה לעמלק, הדיבור על בהמות, מצעד הבהמות, הדיבור על סדום... היו אלו גילויים מחרידים של שנאת חינם, שנאת האחר והשונה. היו אלה גילויים מובהקים של סדום ועמורה.