הבלוג של אורי הייטנר

שמונה שנים למותו של מאיר אריאל

מאיר אריאל הוא משורר וזמר אהוב ונערץ עליי משחר נעוריי, מאז הוציא את תקליטו הראשון – "שירי חג ומועד ... ונופל" (1979. השירים עצמם החלו להתנגן ברדיו שנה-שנתיים קודם לכן). אחד האהובים עליי בשיריו, הוא "שדות גולדברג" (הופיע בתקליטו "... וגלוי עיניים", 1983).

"ילדתי שלי! / אל תלכי לבדך / אל תלכי לבדך / בשדה המוזהב // ילדתי שלי / אל תלכי לבדך / הוא ימכור לך מרחב / השדה המוזהב // הוא יקסום לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום ליבו אוון / הוא לעיניך זב כזב / זב אכזב... // ילדתי שלי! / אל תלכי לבדך / הוא ימכור אם ואב / השדה המוזהב // הוא יתן לך רעננה / הוא יביא לך מטר רץ / פרדס חנה, כרכור, צל עלי בננה / רק לבך הנמרץ נמרט, נסחט / ונמחץ // ילדתי שלי! אל תלכי לבדך / לא, אינני הולך / בשדה המוזהב // בחיים עובר שבוע / עוד מעט נרדם / לב נודד אל מבוע / אל שלחייך פרדס רימונים / (עם פרי מגדים) / כפרים עם נרדים... / ילדתי שלי! אל תלכי לבדך / לא, אינני הולך / בשדה המוזהב".

שיר מקסים. אב, אח בוגר, אדם מבוגר המזהיר את ילדתו מפני הסכנות הרובצות לפתחה, מפני הפיתויים המסוכנים שמציבה הסביבה, מפני מקסמי השווא של הפיתויים שעלולים לכזב ולאכזב.

דבר אחד אף פעם לא הצלחתי להבין. מה פרוש השם "שדות גולדברג"? אולי זו סתם התחכמות? אולי ה"גולד" (זהב) הוא אסוציאציה של "המוזהב", של שדות החיטה המוזהבים? תיארתי לעצמי שיש כאן רמז כלשהו, צופן כלשהו, שפיצוחו יסייע בפענוח רבדיו העמוקים יותר של השיר. לא אחת נשאל על כך מאיר אריאל בראיונות עמו, ותמיד הוא התחמק מתשובה.

קצה חוט לפענוח החידה הזאת מצאתי לאחרונה, כשקראתי את ספרם של עופר גביש ועדי אדר "שיר לדרך – טיולים בשירים ובסיפורים". בספר זה מצוטטת אלמנתו של אריאל, תרצה, בתשובה לשאלה זו: "אולי כי הוא אהב את לאה גולדברג ונהנה לשרבב את שמה לשיר".

לאה גולדברג? סתם הוא לא היה משרבב את שמה ככותרת לשיר, כפי שלא היה מכנה את "טרמינל לומינלט" "טרמינל אלתרמן" או את "מחלק מוסר השכל" - "מחלק חיים נחמן". יש להניח שיש כאן רמז כלשהו. "שדות גולדברג"... השדות של גולדברג. איזה שדות יש ללאה גולדברג? באיזה שיר של לאה גולדברג מופיעים שדות? בוודאי! "את תלכי בשדה".

"את תלכי בשדה", "אל תלכי בשדה". הבדל של אות אחת. אולי שם השיר שולח אותנו לעיון בשירה של גולדברג? פתחתי, קראתי ו... בינגו! דומני שפיצחתי את הצופן. השיר "שדות גולדברג" מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה".

"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם / ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת / או שילפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם // או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת / על כתפייך, חזך, צווארך, וראשך רענן / ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן // ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע / וראית את השמש בראי השלולית הזהוב / ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב, ומותר, ומותר לאהוב // את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט / השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם // וביושר – לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם".

לאה גולדברג כותבת כנערה תמה השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו "לב נודד אל מבוע, אל שלחיך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים", אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר. הוא משתמש במילות שיר השירים, ספר עלומיו של שלמה, כביטוי לאמפתיה לסערת האהבה המתפרצת של הנערה, ממרום גילו, ניסיונו וסמכותו כשל קהלת.

"את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות", כותבת גולדברג, ואריאל משיב לה: "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". לאה גולדברג הולכת "כהלך התם" ושרה על ימים שיבואו "בסליחה ובחסד" ואריאל מזהיר מפני ה"כזב" וה"אכזב". היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני "הוא יקסום לך אלף גוון". היא שרה על "שלפי – שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" והוא מזהיר מפני שריטת הלב "רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ". היא נפעמת מהשמש הנראית "בראי השלולית הזהוב" והוא מזהיר מפני קסם הזהב "הוא ימכור לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום לבו אוון". היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים "הוא יביא לך מטר רץ". היא רוצה ללכת "כהלך התם" שהרי "פשוטים הדברים... ומותר בם לנגוע". הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת "הוא ימכור לך מרחב... הוא ימכור אם ואב".

האם כתב אריאל את השיר לנערה ספציפית, אותה דימה למשוררת השרה את "את תלכי לבדך"?

דומני שהן לאה גולדברג והן מאיר אריאל מתכתבים בשיריהם עם מגילת רות.

"הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר" (רות ב' ח'), מזהיר בועז את רות. בועז מבטיח לרות הגנה ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה האחר. "הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך" (שם, שם, ט'). בשדה אחר אין מי שיגן עליך. בשדה אחר אורבים הנערים, ואין מי שיזהירו אותם "לבלתי נגעך". בועז המבוגר מבין את הנטיה הבסיסית של הנערה ללכת אחרי הצעירים, ולכן הוא מכיר לה טובה כשהיא בוחרת בו "בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים" (שם, ג', י').

לאה גולדברג אינה רוצה את החסות הזאת, אינה מעוניינת בהגנה הזאת, בביטחון המעיק הזה. לאה גולדברג אינה מחפשת את המקום המוגן והבטוח אלא את המרחב הפתוח והסוער, תוך נכונות לשלם את המחיר, את המטר שישיגה, את דקירת שלפי השיבולים, את להט השריפות. ואולי יש כאן מסר רחב יותר. החלוצים נהגו לכנות את איכרי המושבות "בועזים" כשם גנאי. יתכן שהיא רומזת לרוח המהפכנית, הנועזת, פורצת הגדרות ופורצת הדרך, שלה ושל בני דורה.

מאיר אריאל רואה עצמו כבועז הדואג לנערה מפני הכמיהה ללכת לשדה אחר. הוא מכיר את הסכנות שבשדה האחר, ורוצה את הנערה כאן, איתו, תחת חסותו. כאן הוא נמצא כאן הוא הולך. "לא, אינני הולך בשדה המוזהב".

התכתובת בין השירים מציגה את העימות בין הדורות – בין הנערה המנסה לפרוץ את הגבולות וללכת אחרי האהבה, לבין האבא או הבוגר הדואג לה, ואולי ... הדואג לעצמו, הפוחד מפני יציאתה מתחום חסותו. "שמרי נפשך" מזהיר נתן אלתרמן את בתו ("שיר משמר"). לאה נאור מספרת על אזהרותיו של אביה מאהבת בוסר "אבל בת עשרים הייתי / לא ידעתי להקשיב" (תני לו פרח"). מאיר אריאל מזהיר מפני השדה המוזהב, מפני הכזב והאכזב.

האם אכן פענחתי את צופן שירו של מאיר אריאל? איני יודע. כשאדם מפרסם יצירה – מרגע פרסומה, היא נחלת הכלל, היא פתוחה לפרשנות ומדרש של הקורא. לעתים יוצר לומד על יצירתו מהפרשנות של קוראיו; לעתים הקורא מגלה ליוצר את הדברים שכתב ממעמקי תת הכרתו. אני מתעב את השאלה "למה התכוון המשורר?" השאלה הראויה היא מה אתה מבין כשאתה קורא את שירו? המבחן של המפרש והדורש, אינו האם הוא קלע לדעתו של המשורר, אלא האם יש לפרשנותו על מה להסתמך בטקסט. קראתי לאחרונה מאמר המפרש את השיר "את תלכי בשדה" כשיר תגובה לשואה. איני יכול לומר שפרשנותי את השיר טובה מפרשנות זו, והרי לא מצאתי הסבר טוב ל"דרכים שסמרו מאימה ומדם". אבל אני מאמין שהפירוש שנתתי מבוסס היטב על הטקסט, ומציע פתרון יפה לחידת שני השירים.

 שישי בגולן. הגירסה הראשונה פורסמה אשתקד