הבלוג של אורי הייטנר

שורת "מנחמים" פנתה אליי במשך למעלה משבוע – איך הסתדרת עם המתקפה הזאת? איך עמדת בהתקפה הזאת? וכו'. הם התכוונו לגיליון "שישי בגולן" מלפני 3 שבועות, בו התפרסמו חמישה מאמרי נגד למאמר שכתבתי בנוגע לחרדים.

האמת היא, שאני הסתדרתי מצויין עם אותה "מתקפה", וכלל איני רואה בה מתקפה. למעט מאמר אחד (אליו עוד אתייחס) היו אלה מאמרים ענייניים, חלק משיח על צביון קהילת הגולן. והרי כתבתי את המאמר כדי לעורר שיח כזה. כאדם כותב, אני מעוניין שדבריי ייקראו, יגרמו למחשבה ויפתחו דיון ציבורי. ודאי שאני מעדיף לקבל תגובות תמיכה ולדעת שדבריי שכנעו, אך גם התנגדות היא תגובה שמשמחת אותי. אני יודע, שאנשים בדרך כלל מגיבים כשהם מתנגדים (גם אני מגיב למאמרים שאני מתנגד לתוכנם) וכפי שיש מתנגדים, יש גם תומכים רבים שאינם רואים צורך לכתוב (אך הפעם רבים הביעו תמיכתם בעל פה).

****

תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא עקב אחרי הפרשה.

בגיליון מיוחד של "שישי בגולן" לציון 40 שנה לשחרור הגולן, נערך משאל בקרב דמויות מרכזיות בגולן, בו הם נשאלו "איפה טעינו"? אלי זיו מקשת אמר שהיה עלינו להקים עיר חרדית בגולן, כיוון שכך היינו מאכלסים את הגולן במסה קריטית שתוריד מסדר היום אפשרות של עקירה.

כעבור שבוע פרסמתי מאמר, בטורי האישי "דברים שרציתי לומר", תחת הכותרת "קהילה של ציונים". במאמרי, הבעתי התנגדות להצעה. טענתי, שהקמנו קהילה ציונית ועלינו לשמור עליה ככזאת. החרדים אינם ציונים, ולכן אינם מתאימים ואינם ראויים להיות חלק מהקהילה. את עיקר הדגש במאמר שמתי על השתמטותם של החרדים משרות בצה"ל. את עמדתי השוללת את ההשתמטות העצמתי בציטוטים ממקורות ישראל. המאמר היה מנוסח בחריפות רבה (אולי רבה מידי). את ההשתמטות כיניתי פרזיטיות.

כאשר אני כותב "אולי חריפות רבה מידי", אין כוונתי לכך שהיא היתה חריפה יותר מדעתי האמיתית, אלא שהביטוי "פרזיטי" הסיט קצת הדיון מגופו של עניין, ומיקד אותו ביחס "העויין" כלפי החרדים (אגב, הקפדתי לכנות כפרזיטית את ההשתמטות, ולא את החרדים).

מיד לאחר פרסום המאמר, קיבלתי תגובות רבות מאוד, בעל פה, בדוא"ל ובטוקבקים לבלוג שלי. כעבור שבוע, בגיליון הבא של "שישי בגולן", התפרסמו חמישה מאמרי נגד. שבוע מאוחר יותר התפרסם עוד מאמר נגד, מאמר אחד בעד (או ליתר דיוק – תשובה למגיבים) ומאמר נוסף שלי שבו השבתי למתנגדים. את המאמר הזה הכתרתי "חילול השם" וזה היה המסר העיקרי שלה – ההשתמטות מצה"ל מנוגדת תכלית הניגוד לרוח היהדות ולמצוות התורה וההגדרה הקולעת לה היא חילול השם. לפיכך, הבעתי פליאה ואכזבה על התגובות מתוך המגזר הדתי לאומי שנתנו לה לגיטימציה.

****

כאמור, עצם הדיאלוג שנוצר חיובי וחיוני ואני שמח עליו. דווקא העובדה שהוא לא נסוב סביב סוגיה מעשית מיידית שעל סדר היום, אפשרה דיון על דמותה וצביונה של קהילת הגולן ועל הערכים שבבסיסה. אולם היו בה דברים שאכזבו והדאיגו אותי.

כל החילונים שהביעו את דעתם על המאמר, ללא יוצא מן הכלל, תמכו בדברים שכתבתי. לעומת זאת, כמעט כמעט כל המגיבים הדתיים הרבים (למעט אדם אחד שתמך ואישה דתית מקצרין שכתבה מאמר תמיכה ב"שישי בגולן") התנגדו.

במשך שנים אני עושה מאמץ לגשר מעל הדיכוטומיה הזאת בין דתיים וחילונים, ובפרט בגולן. המטרה העיקרית שבעטיה בחרתי בתפקידי כמנהל המתנ"ס, היתה המוטיבציה לשבור את חומות "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו" שבין חילונים ודתיים. אני עצמי נמנע מלהגדיר עצמי כחילוני (אך זה נושא למאמר בפני עצמו). ב"חברותא" ובפעילויות הרבות שאני מוביל בגולן בתחומים הללו, אחת המטרות היא לטשטש את ההבדל המובהק הזה, ולהוכיח לכל "הצדדים" שהמשותף לכולנו כיהודים רב על המפריד, שמורשת ישראל שייכת לכולנו, ושבשיח פתוח על כל נושא, התפלגות הדעות אינה בהכרח על פי הצפוי מההשתייכות המגזרית.

והנה, דווקא בעקבות מאמר שלי, נוצרה חלוקה מגזרית כל כך דיכוטומית, חדה וברורה. ודאי שהדבר מאכזב.

אכזבה גדולה יותר היתה מנימוקי המתנגדים. ציפיתי להתנגדות למאמר. הערכתי שהיא תנומק בשני סוגי טיעונים. האחד הוא הליברלי – "חיה ותן לחיות", קבלת האחר, פלורליזם, פתיחות לגישה אחרת וכו'. השני הוא פוליטי – העדפת השיקול של אכלוס רב של הגולן, כדי להקשות על אפשרות הנסיגה, על פני שיקולים של דמות הקהילה.

אכן, הטיעונים הללו נשמעו, כצפוי. אולם התאכזבתי שלצדם נשמעה טענה נוספת, והיא היתה האמירה העיקרית – לגיטימציה להשתמטותם של החרדים מצה"ל בשם לימוד התורה והדת. זו אכזבה גדולה, כיוון שאני רואה בציונות, בנאמנות למדינת ישראל, ובעיקר בשירות בצה"ל, שהוא הביטוי העליון של נכונות למסירות נפש למען העם, המולדת והמדינה, את הגשר העיקרי המאחד בין חילונים ודתיים, ואני רואה תהום בין הציונים – חילונים ודתיים, לבין אנטי ציונים ומשתמטים – חרדים וחילונים. יתר על כן, כיוון שהציונות הדתית רואה ערך דתי בצה"ל ומצווה דתית בשירות בו, אני מצפה דווקא מהם להתנגדות הרבה יותר חריפה להשתמטות החרדית. במלחמת לבנון השניה, רוב ההרוגים היו מן הציונות הדתית ומתנועות ההתיישבות. אני רואה בכך ברית דמים, חזקה יותר מכל קשר אחר, של כל אחד משני המגזרים הללו, בחברה הישראלית.

להפתעתי ולאכזבתי, המגיבים הדתיים הביעו אמפתיה להשתמטות החרדית. הגדיל לעשות רבה של קשת, הרב אלעזר נאה. אני מכיר את הרב אלעזר שנים רבות ומיודד עמו.

כשהגעתי לשל"ת באורטל, לפני 23 שנים, עבדתי עמו (הוא עוד לא היה רב) במטע של קשת. הכרתי בו איש מופת כחקלאי ואיש עבודה, באורחות חייו, בדוגמה האישית שלו ובחכמתו ובקיאותו. מאז אנו בקשר. אני מוזמן לשמחות המשפחתיות שלו (הרבות, ברוך השם). תמיד מצאתי בו ציוני למופת, תלמיד מובהק של הרב קוק, ההוגה החשוב ביותר של הציונות הדתית, שנרדף בידי החרדים בשל גישתו. נדהמתי, כאשר הוא פרסם מאמר כמעט חרדי, ובו סנגוריה מובנית, המסבירה וכמעט מצדיקה את ההשתמטות החרדית מצה"ל.

חשוב להדגיש – המגזר הדתי לאומי הוא ציוני לעילא ולעילא. בכל הקשור לגיוס לצה"ל – אין עוד מגזר בחברה הישראלית שבניו מתגייסים בהמוניהם לטובות שביחידות כמו בני הציונות הדתית. קשה לי להסביר את התופעה הזאת של סלחנות כזו כלפי החרדות המשתמטת. חוששני, שיש בכך ביטוי לאיזו נמיכות קומה תמוהה של הדתיים לאומיים כלפי החרדים, כאילו החרדים שלמים יותר בדתיותם. בעיניי זה אבסורד – ההשתמטות ממצוות לאומיות, ממלחמת מצווה, ממחוייבות לאומית, היא נכות דתית. אין זו יהדות שלמה. ואני מודה, שהעמדות שקראתי ושמעתי אכזבו אותי מאוד מאוד.

****

דבריי הותקפו, בידי חברים מן המגזר הדתי, גם בנימוקים ליברליים ופלורליסטים. אני רואה עצמי כיהודי פלורליסט, אך אין ספק שהעמדה שהצגתי אינה עמדה ליברלית ופתוחה. אולם קשה לי לקבל את ההטפה הליברלית מאלה שהשמיעו אותה.

לפני כשנתיים, רציתי להזמין רב רפורמי להרצאה ב"חברותא". חבריי הדתיים בצוות ההיגוי עמדו על הרגליים האחוריות, בהתנגדות נחרצת להרצאה. כיוון שהטעם של "חברותא" הוא היכולת להסכים ולא לכפות, ויתרתי. הרצאתו של הרב הרפורמי גלעד קריב התקיימה בחוג מורשת ישראל בכפר חרוב, חוג שמשתתפיו חילונים, ולא ב"חברותא" (אף שהיה לי חשוב שדווקא חבריי הדתיים יחשפו לה).

לא היה מדובר בהקמת עיר רפורמית, אפילו לא יישוב רפורמי – מדובר רק בהזמנה של אדם להרצאה חד פעמית. אפילו לכך התנגדו בתוקף, דווקא אותם דתיים הפעילים ב"חברותא", כלומר הפתוחים יותר לחילונים ולחילוניות.

לכן, קשה לי לקבל את הפלורליזם הליברלי שבשמו תקפו את מאמרי.

****

נימוק נוסף היה חוקי / פורמליסטי. החרדים אינם עוברים על החוק, אלא משתחררים מצה"ל בהתאם להחלטות הפוליטיות.

האמירה הזאת נכונה, בחלקה. למה בחלקה? כיוון שבג"ץ לא אחת הסתייג מהתופעה הגורפת הזאת, ותבע מהמדינה לפתור את הבעיה. יתר על כן, הפטור לחרדים אינו נובע מהסכמה חברתית שבאה לידי ביטוי במערכת הפוליטית, אלא לפשרה פוליטית נטו, שאינה מקובלת על רוב הציבור הישראלי. אולם האמירה הזאת לחלוטין אינה רלוונטית לנושא.

הרי לא טענתי שהחרדים עוברים על החוק. בכלל, אני מאוד לא אוהב את השיח המשפטני; שיח הזכויות שמשתלט על החברה הישראלית. זהו שיח שהמרכז בו הוא זכותי כאינדבדואל. כל מה שאינו אסור – מותר. יש להקטין למינימום את האסור. אין זכות לאף אחד לשפוט את האחר על מה שהוא עושה, כל עוד אינו עובר על החוק וכו'.

חסר לי שיח של זהויות, שיח של תרבות, שיח של ערכים, שיח של חברה ושל קהילה. שיח שדן ומתווכח לא רק על אסור ומותר, אלא גם על ראוי ומגונה, מוסרי ובלתי מוסרי. שיח שאינו מדבר רק על זכויות האדם והאזרח, אלא גם על המחוייבות של האדם לחברתו ולמדינתו. שיח שבו לא כל מה שמותר הוא גם ראוי.

המקום המתאים ביותר לשיח של זהויות הוא הקהילה. המדינה היא אורגן פורמלי ששיח הזכויות המשפטי הוא מרכיב מרכזי בו (אם כי גם בכך בחברה הישראלית הרחקנו לכת והגזמנו מאוד). לא כך בקהילה.

לא קראתי במאמרי לפגוע כהוא זה בזכויות האזרח של החרדים. קראתי להשתית את הקהילה הגולנית על הציונות. יש היום מתקפה אנטי קהילתית, הנובעת מתוך שיח הזכויות, והיא מתמקדת בוועדות הקבלה הסלקטיביות של היישובים הקהילתיים, המושבים והקיבוצים. אין קהילה אם אין היא מושתתת על צביון ייחודי. אי אפשר לקיים צביון של קהילה, אם אין לה שליטה על שערי הכניסה. יש הטוענים שהקהילה היא רק היישוב הבודד. אני רואה בגולן קהילה של קהילות. כל יישוב הוא קהילה, אך הגולן כולו הוא קהילה של קהילות. כפי שכל יישוב מעצב את זהותו ומקבל חברים המתאימים לזהותו הייחודית, כך קהילה של קהילות רשאית לעצב את זהותה ולקבל יישובים המתאימים לזהותה. אני מאמין, שקהילת הגולן צריכה להיות קהילה של ציונים. ציונים מכל הגוונים ומכל הזרמים. אין בה מקום ללא ציונים.

****

בגיליון בו הופיעו חמשת מאמרי התגובה, פירסמתי מאמר בשם "הדרך לשכנות טובה", בו קראתי להידוק שיתוף הפעולה עם הדרוזים בגולן. צרוף המקרים הזה עורר ביקורת – איך זה אני מטיף לפתיחות כלפי הדרוזים ומצד שני מציג גישה כל כך שלילית וסגורה כלפי יהודים, החושבים אחרת ממני?

זה בדיוק ההבדל בין הרצון ליחסי שכנות עם כל אחד, לבין הרצון לבסס קהילה על ערכים משותפים. הדרוזים אינם חלק מהקהילה. הם קהילה שכנה ואני שואף ליחסים טובים עמה. אילו היו בשכנותנו יישובים חרדיים, ודאי שהייתי פועל ליחסי שכנות טובה עמם ולהדברות אתם. אבל את הקהילה שלנו, יש לבנות על אופי ציוני.

מעבר לכך, יש הבדל בין ציפייתי מיהודים לציפייתי מלא יהודים. למשל, אני תומך לחלוטין בפטור לאזרחים הערבים משירות בצה"ל, אך מיהודים, אני מצפה להגן על קיומה של המדינה היהודית.

****

חרף חילוקי הדעות, שמחתי על עצם הדיון ועל התגובות. מחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, היא מקדמת את הקהילה. הבירור היה חברי. המחלוקת היא לשם שמים.

אך מאמר תגובה אחד קלקל את השורה. כוונתי למאמרו של נועם שוורץ, חרדי מקצרין. יש שפל שאליו איני רוצה ואיני יכול לרדת, ולכן לא היה זה מכבודי להגיב על דבריו הנוראים, שהשוו את קריאתי לשמור על צביונה הציוני של קהילת הגולן, לקריאות הנאציות "יודן ראוס"; לדברי בלע כמו "הכנה ליום הגדול בו יקראו כל חרדי הגולן להתרכז בכיכר השוק ויועמסו על עגלות בקר ליעד בלתי נודע". אני סבור ששיקול הדעת של מערכת "שישי בגולן" שפרסמה דברי תועבה אלה, היה לקוי, אם לנקוט לשון המעטה.

****

שני מאמריי בנושא ובעיקר מאמר התגובה, התבססו בעיקרם על דברי תורה. לצערי הרב, מעט חילונים בקיאים ביהדות כך שיוכלו לכתוב כך. אני רואה בכך נכות תרבותית, הגורמת לנחיתות תרבותית של החילונים לעומת הדתיים (כוונתי לדתיים לאומיים, הבקיאים גם בתרבות הכללית, ולא לחרדים הבורים בה).

כאשר אני פועל להעמקת הזיקה של הציבור החילוני למורשת ישראל, אין זה כדי להקל על היכולת להתווכח עם דתיים, אלא כתורה לשמה – זו התרבות שלנו, זו הזהות שלנו ואל לנו לוותר עליה. מורשת ישראל עשויה להיות הגשר בין חילונים ודתיים – גשר של התחברות לשורשים המשותפים, לזהות המשותפת, שהיא הרבה יותר חזקה ומשמעותית מחילוקי הדעות.

****

האם האכזבה שביטאתי כאן, גורמת לי למחשבה שניה בנוגע לחיבור בין חילונים ודתיים שכה חשוב לי?

להיפך. אותה אכזבה, אותה מחלוקת קיצונית, דווקא בנושא שבעיניי אמור היה להיות מעל המחלוקת, ממחישה לי את הסכנה שבפירוד, ומדרבנת וממריצה אותי לפעול ביתר שאת, להעמקת השותפות בין חילונים ודתיים בחברה הישראלית בכלל, ובקהילה הגולנית בפרט. אולם שותפות – אין משמעותה טיוח והתחמקות ממחלוקת.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל