הבלוג של אורי הייטנר

מונולוג בהצגת התיאטרון הקהילתי: שגעון של דמויות. המונולוג הוא בדיוני. על מקורות ההשראה לכתיבה, ראו מאמרי "לגמרי במקרה". אני כתבתי את המונולוג והצגתי אותו

שחקן יחיד. חבוש קסדה צבאית. במרכז הבמה – כסא.

מתבונן לאורך שניות ארוכות לעבר נקודה באוויר, לגובה התקרה, בקצה האולם. פה פעור לרווחה. עיניים יוצאות מחוריהן. מדבר:

פתאום... כדור של אש מתקרב לעברי במהירות. (צורח במלוא הגרון)  "תקפצו!!!!!!!" קופץ הצידה, מפיל עצמו על הרצפה ומתגלגל. בצעקה: בוווווווום!!!  במקביל – שוב קופץ, עם הפיצוץ. אף אחד לא הספיק לקפוץ. קם. מנקה את עצמו  אני בסדר. בסדר גמור. קצת כאבים בכתף. שום דבר. אבל הם... נעמד מאחורי הכיסא ואוחז במסעד.

הם לא הספיקו לקפוץ. שלומי, הנהג, איבד את שתי הפנים מתעוותות עיניו ונכווה בכל הגוף. עוצם את העיניים ראש מופנה כלפי מעלה ארז נהרג. בצלאל נהרג. עופר איבד יד ורגל. מיימון איבד את שתי הרגלים.

מתקדם עם הכסא, כמו עם הליכון ... ואני. אני בסדר גמור. אני שלם. עומד על הרגליים. כל האברים במקום. אבל... אבל אני נשארתי שם.

כבר 24 שנים, ואני... אני עדיין שם. באותו המקום. באותו הרגע.

כולם חזרו. מתופף באצבעות יד אחת על מסעד הכסא שלומי השאיר שם את העיניים שלו וחזר. עופר השאיר יד ורגל וחזר. מיימון השאיר את שתי הרגלים שלו וחזר.  מתופף באצבעות שתי הידיים ארז ובצלאל חזרו בארון. ורק אני לא חזרתי. אני תקוע. 24 שנים ואני עדיין שם.

מתיישב זה היה בלבנון. היינו שם שלושה חודשים קשים. בכל יום חטפנו פצמ"רים, אר.פי.ג'ים, ירי נק"ל. היו לנו הרוגים. פצועים. ובוקר אחד יצאנו לפריצת ציר ל ג'אבל ברוך. אני הייתי מפקד הנגמ"ש. עמדתי עם חצי גוף בחוץ.

ופתאום....  

מתבונן לאורך שניות ארוכות לעבר נקודה באוויר, לגובה התקרה, בקצה האולם. פה פעור לרווחה. עיניים יוצאות מחוריהן. מדבר:

כדור של אש מתקרב לעברי במהירות. מתרחק בבעטה וצורח במלוא הגרון  "תקפצו!!!!!!!"

חוזר מיואש לכיוון הכסא. מכה בו. מוריד את הראש. שותק שניות אחדות ומסנן ביאוש: למה לא קפצתם?!?!?!?!?!?! למה?! הרסתם לי את החיים, הרסתם!!!! למה לא קפצתם???

זהו. ומאז אני שם. ברגע ההוא.

ועם הרגע ההוא אני הולך לישון. ואם אני מצליח להירדם... איתו אני קם בבוקר. והוא מלווה אותי בכל יום.

אוחז בידיו בכל הכוח במסעד הכיסא, רועד. אחרי שהבנתי מה קרה, הקאתי את נשמתי. ואח"כ, שלושה ימים לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. כבר פחדתי שהפכתי  לאילם.

מתקרב אל הקהל, הולך לאורך השורה הראשונה ומשוחח עם האנשים תבינו. אני לא הרמתי ידיים. אני מתמודד. פעמיים בשבוע אני הולך למועדון של הלומי קרב, מועדון של משרד הביטחון. משרד הביטחון מימן לי לימודים. הנהלת חשבונות. לפעמים אני מוצא עבודה, לכמה חודשים. לא מצליח להתמיד. אח"כ אני מובטל כמה חודשים. מידי פעם אני מאושפז כאן.

אני לא השתחררתי. אני עוד בצבא. אני אף פעם לא אשתחרר. אני גולש בפורומים באינטרנט וחותם "הלוחם". ולפעמים "הלוחם האילם".

לוחם...

מתיישב. מוציא תמונה משפחתית מהכיס גלגל ההצלה שלי זאת נעמה. אשתי. בלי נעמה כבר מזמן הייתי יורה בעצמי. היא מחזיקה אותי בחיים. אני לא מבין איך היא עוד לא נשברה. איך היא סובלת אותי... והאישפוזים האלה... אנחנו נשואים 16 שנים. יש לנו שני ילדים. תבינו, זה לא פשוט. היו לנו משברים די קשים. הכל בזכותה. היא המלאך שלי.

נעמד. מכניס את התמונה לכיס. בהיסוס, על סף גמגום קל אני... אבא טוב. הילדים ... אוהבים אותי. אבל ... לא קל להם. לא קל להיות ילדים לאבא כמוני. הם אף פעם ... לא מביאים חברים הביתה. בכל זאת, יש להם אבא שכשהוא שומע רעם אוחז בכיסא, מניף אותו מעל הראש, מבוהל הוא מתחבא מתחת לשולחן . בטח שאף פעם לא ישנו חברים של הילדים אצלנו בבית.

בלילות אני חוזר לשם. בכל לילה הרגעים האלה חוזרים אליי. אני מתעורר בצעקות, כולי שטוף זיעה. פתאום באמצע הלילה אני צועק: צורח תקפצו!!!!!!!  תוך כדי הצעקה מטלטל בכוח את הכיסא.

ככה כל לילה. אבל לא רק בלילה. לפעמים אני הולך ברחוב ומאבד את עצמי. אני מסוגל ללכת ברחוב, לראות קבוצת ילדים משחקים ולצעוק עליהם:  צועק "תפתחו רווחי יום, משוגעים. פצמ"ר אחד וכולכם מתים!".

...בגלל זה אני כאן.

מרים את העיניים. מזהה משהו. פוער פה. עיניו יוצאות מחוריהן. פתאום מתכופף, אוחז ב"מקלע" דמיוני, רץ בטירוף בתוך הקהל בצעקות אש אש אש אש אש אש אש אש אש מבצע פזצת"א וממשיך לצעוק אש אש אש אש אש אש אש אש אש. חדל!!! חדל!!! חד-ל!!!

תוקע את הראש ברצפה ומכסה אותו בידיו.