הבלוג של אורי הייטנר

שני אירועים שנתיים, העוסקים בתחום הזהות היהודית ישראלית, היו לחלק אינטגרלי מלוח השנה שלי. האחד הוא כנס "הקהל" המתקיים זה למעלה מעשור באפעל בחול המועד סוכות (הכנס האחרון התקיים במכללת תל חי, כביטוי לסולידריות עם תושבי הצפון אחרי המלחמה). השני הוא כנס "לא בשמים", המתקיים זה כעשור במשך שלושה ימים ביוני בכפר בלום.

יש דמיון רב בין שני האירועים. שניהם מתייחסים לתרבות היהודית ולתרבות הישראלית כשני מרכיבים בזהות המשותפת שלנו ועוסקים בהם כמכלול. שניהם נוגעים במגוון רחב של שאלות – ציונות, דת, תרבות ישראלית לגווניה, סוגיות יסוד בחברה הישראלית, היסטוריה יהודית וישראלית ועוד ועוד. שניהם מורכבים משילוב של הרצאות, רבי שיח, קבוצות לימוד ומופעים. המבנה של שניהם דומה – בכל עת לאורך האירוע, מתקיימים במקביל אירועים רבים באולמות ובכיתות שבמתחם האירוע, המציעות למשתתף מגוון רחב לבחירה, מצד אחד, ומצד שני – מתסכלות אותו, כי כל בחירה להכנס להרצאה מסויימת, היא בחירה שלא להכנס לעוד מספר פעילויות הנערכות במקביל. שני האירועים מושכים אליהם קהל חילוני ודתי כאחד, וכולם לומדים יחד סוגיות מארון הספרים היהודי, וכולם עוסקים יחד בתרבות הישראלית כהמשך רצוף וטבעי של התרבות היהודית.

ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין "הקהל" ל"לא בשמים". אציג אותו מהזווית המאוד אישית -  ב"הקהל" אני הרבה מעל הגיל הממוצע של המשתתפים (ובאורח פלא, משנה לשנה הפער גדל). ב"לא בשמים", לעומת זאת, אני הרבה מתחת לגיל הממוצע (וכאן, משום מה, משנה לשנה הפער מצטמצם). להבדל הגילי הזה משמעות רבה באשר לאווירה בכל אחד מהאירועים – ב"הקהל" יש באוויר מתח של "אני ואתה נשנה את העולם"; תחושה שהקהל לא בא לסימפוזיון לימודי, אלא כדי לחולל שינוי בחברה הישראלית. המזג ב"הקהל" הרבה יותר תוסס וסוער. ב"לא בשמים" המזג הרבה יותר מיושב ובורגני. מן הסתם, אחת הסיבות לכך היא כלכלית – ב"לא בשמים" מחירה של כל פעילות הוא בערך מחיר הכניסה ל"הקהל", הכולל כניסה חופשית לכל הפעילויות. אני, למשל, שהשתתפתי בפעילויות רבות, שילמתי מאות שקלים. יתר על כן, כפר בלום נמצא בגליל העליון, ורבים מן המשתתפים באים ממרכז הארץ, ונוספת על כך עלות המלון או הצימרים שהם רוכשים (אני, לפחות, כשכן מהגולן, פטור מההוצאה הזאת).

האווירה ב"הקהל" מתאימה יותר למזג שלי, אך אני מודע גם ליתרונות של "לא בשמים". דווקא הארומה הבורגנית משהו, יוצרת תחושה של משהו קבוע יותר, מיושב יותר, המעיד על כך שהעניין הרחב בתחומים הללו אינו רק של צעירים חסרי מנוח, אלא הוא היה לחלק מן ההוויה התרבותית שלנו. קשה לי להאמין שלפני 20 שנה הנושאים הללו היו מושכים קהל כה רב מידי שנה, ובוודאי לא קהל מעורב של חילונים ודתיים, ואני שמח בכל שנה מחדש להיווכח בשינוי. 

גם השנה השתתפתי ב"לא בשמיים 2007" בכפר בלום, וברשימה זו אשתף את הקוראים על קצה המזלג בחוויה הלימודית, התרבותית והרוחנית בה נטלתי חלק.

****

מידי שנה, בכל ערב מערבי הכנס, מתקיים מופע מוסיקה של אמנים ישראליים בולטים. מן הסתם, המופע מושך אליו את מירב הקהל, ועוד קהל רב מכל האזור, המגיע אך ורק אליו. המופע המרכזי השנה היה של יהודית רביץ, שכצפוי משך קהל רב. על אף אהבתי הרבה מאוד ליהודית רביץ ולשיריה, לא צפיתי במופע. הסיבה לכך היתה, שבמקביל התקיימה הרצאה של פרופ' אלחנן יקירה, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, על ספרו "פוסט ציונות, פוסט שואה". הצטערתי על שההרצאה נקבעה במקביל ליהודית רביץ, לא רק כיוון שהפסדתי את יהודית רביץ, אלא בעיקר כיוון שכתוצאה מכך יותר ממחצית הכיסאות באולם היו ריקים, דווקא בהרצאה חשובה כל כך, שראוי היה שציבור רחב ככל הניתן יחשף אליה.

בספרו ובהרצאתו, מציג יקירה את האופן בו גורמים אנטי ישראליים באירופה ופוסט ציונים בישראל, משתמשים בשואה לצורך ניגוחה של מדינת ישראל, ואיך השנאה לישראל מדרדרת חוגי שמאל רדיקלי באירופה להכחשת השואה. כיוון שבכוונתי לייחד לספר מאמר נפרד מעל במה זו, לא ארחיב על ההרצאה את הדיבור. אציין רק, שבעיניי ספרו של יקירה הוא הספר החשוב ביותר שהתפרסם בשנה האחרונה בישראל.

אם מישהו היה זקוק להוכחה לצדקת התזה של יקירה, הוא קיבל אותה ברב שיח בנושא "תרבות הזיכרון", ביום השני של הכנס. המילים החשובות ביותר שנאמרו בו, ואיכשהו נבלעו, כך שספק עד כמה הקהל הצליח להבחין בהן ולרדת לעמקן, היו של ד"ר הנרייט דהאן כלב. "אני לא אומרת שלא היתה שואה, אבל...". צריך לקרוא שוב כדי להאמין, אך הציטוט – מדוייק. ואכן, דהאן כלב לא אמרה שלא היתה שואה. אין היא מכחישת שואה. אולי המשפט הזה היה פליטת פה, אך הוא מעיד על המדרון החלקלק המוביל מפוסט ציונות להכחשת השואה.

טענתה של דהאן כלב היתה הטענה הפוסט-מודרניסטית השחוקה, לפיה אין אמת היסטורית אלא נראטיבים היסטוריים ומיתוסים. לכל אחד יש נראטיב משלו, ואין נראטיב אחד צודק ממשנהו. מה שמסוכן הוא הניסיון של הממסד לכפות את הנראטיב שלו כנראטיב הגמוני. בכך יש להלחם. ומאחר והממסד הוא ציוני, הרי שהבעיה היא הניסיון לכפות את הנראטיב הציוני. וכך, יש לאפשר נתיב לכל נראטיב, חוץ מהנראטיב ההגמוני השליט, כלומר – הנראטיב הציוני הוא מחוץ לתחום.

הדרך מכאן להכחשת השואה קצרה. הרי אין אמת היסטורית. השואה היא נראטיב, כמו גם הכחשתה. ומאחר והממסד ההגמוני השליט הציוני מנסה לכפות את נראטיב השואה, יש להלחם בו.

דבריה של דהאן כלב נבלעו בתוך ויכוח מתלהם וחסר תרבות באותו פאנל, בין פרופ' דני גוטוויין לעיתונאי אראל סג"ל ובין כל אחד מהם לאנשים בקהל. היה זה מחזה מביש, אך חריג מאוד באווירה התרבותית מאוד בה התנהלו הדיונים בכנס.

דוגמה לדיון באווירה הפוכה היה דיאלוג בין מוקי צור, איש התנועה הקיבוצית לבין פרופ' משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, בהנחיית הבלשנית (ובתו של הנשיא הנבחר) צביה ולדן, על הנושא: "מאין באנו ולאן אנו הולכים?". היה זה דיון מעמיק בין חילוני שהמורשת היהודית היא מורשתו, הוא בקיא בה וחי בה, לבין דתי שהתרבות החילונית, הישראלית והכללית, היא תרבותו. התרבות היהודית ישראלית לגווניה היא המגרש המשותף של השניים, והדיון ביניהם הוא מהלך מעניין של בניית גשר. פרופ' קווה ייחל ליצירת מולקולה חדשה: "דתי חילוני". הוא דימה זאת למרכיבים הכימיים של המלח: נתרן וכלור, הוא הסביר, הם רעלים ממיתים, שאכילתם אסורה. אולם המולקולה המשותפת, המלח, נותנת את הטעם לאוכל. 

יש הרואים בדיון תרבותי כזה – דבר "מצ'עמם". הבו לנו שולה וגאולה שתמרוטנה זו את שערותיה של זו ויהיה לנו פאנל עתיר רייטינג ו"מעניין". אבל בעיניי, דווקא קרב התרנגולים בין גוטוויין לסג"ל היה משעמם. דווקא השיח בין מוקי צור לקווה היה מרתק. והעיקר – הוא היה הרבה יותר קונסטרוקטיבי. אי אפשר לגשר ישירות בין ביילין לפייגלין. את הגשר יש ליצור באמצעות אנשים המאמינים בגשר, מעוניינים בו, מחוייבים אליו, ומנהלים שיח בשפה משותפת.

לכן, למשל, תכנית הרדיו האהובה עליי ביותר היא "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. צמדי המגישים הם של חילוני ודתי, המשכילים לבנות גשר, בלי לטייח את עמדותיהם השונות, ואינם מכלים את הזמן בהתקוטטות שווא. הצמד המוצלח ביותר, בעיניי, הוא ג'קי לוי ואברי גלעד.

ג'קי לוי נטל חלק גם בכנס "לא בשמים 2007" במספר פעילויות. אחת מהן, מרגשת במיוחד, היתה מופע חד פעמי משותף שלו ושל חנן יובל. שוב, חילוני אשכנזי עם דתי מזרחי, שתרבותם משותפת, ואין הם שבויים במדורים בהם אנו נוהגים לקטלג את עצמנו. חנן יובל, העומד להוציא תקליטור של תפילות וטקסטים יהודיים קלאסיים שהלחין, שר כמה מהשירים הללו, ובהם הפיוט "פתח לנו שער" מתוך תפילת "נעילה" של יום כיפור, פסקה ממאמר (!) של הרב עדין שטיינזלץ ואפילו חצי קדיש. ההאזנה לשירים היתה מרגשת מאוד. הקהל הריע שוב ושוב, והמופע שאמור היה להסתיים בחצות, נמשך כמעט שעה נוספת. כשחנן שר את השירים המסורתיים, הוא הוציא כיפה מכיסו וחבש אותה. הוא סיפר, שהכיפה תמיד מונחת בכיסו, ולפי ההרגשה – לעתים הוא חובש אותה כשהוא שר את השירים הללו. ג'קי לוי העיר, בתגובה, שגם הוא מחזיק תמיד בתא הכפפות ... ראש גלוי. "אולי אני אקלע לאיזו מסיבה טובה".

היו לי רגעי התרוממות רוח רבים בכנס. כך, למשל, במפגש שבו קראה אסנת זיביל ממכתביה של מניה שוחט, ד"ר מוטי גולני סיפר ופירש ונתן סלור ניגן ושר. כך בהרצאה של נורית גוברין על ס' יזהר, שבו חשפה את סיפורי משפחתו החבויים בין השיטין של ספריו וסיפוריו, והם המפתח להבנת כתיבתו ועמדותיו. כך בצפיה בסרטו של אלון אבוטבול "האידיאליסט", על לובה אליאב. כך בהרצאתו, המלווה האזנה למוסיקה, של דובי לנץ על "מוסיקה ישראלית היום", בה פתח צוהר למוסיקה יהודית ישראלית – חלקה שאובה מן המקורות, חלקה שאובה ממסורות אתניות. וכך במופע משיריו של עלי מוהר ז"ל. המופע שילב זמרים צעירים כאופירה יוספי ואייל חביב (סולן להקת חיל האוויר), עם ותיקי העדה כדורי בן זאב, אפרים שמיר ורותי נבון. רותי נבון, שחזרה לתרבות הישראלית לאחר היעדרות בת שלושה עשורים, הפליאה בשירתה, בקולה הנפלא ובאנרגיות הבלתי נדלות שלה. היא דמתה בעיניי להר געש, שהאנרגיה שאגרה במשך 30 שנה התפרצה באחת.

נקודה אחת בכנס עוררה בי שאלות רבות וציערה אותי. הנושא המרכזי של הכנס היה, השנה רב תרבותיות בישראל. במפגש הפתיחה, קצר פרופ' אבי שגיא מחיאות כפיים סוערות מצד חלק ניכר מן הקהל, כאשר קרא לבחון הוספת המנון נוסף על "התקווה", כזה שגם האזרחים הערביים יזדהו עמו. בחלק אחר של הקהל, עוררה ההצעה התנגדות חריפה. היה לי קשה להזדהות עם דברים ששמעתי מפי מתנגדים, שביטאו יחס שלילי ביותר ומכליל כלפי אזרחי ישראל הערבים. מצד שני, אני מתנגד בכל תוקף להצעת ההמנון, ונדהמתי מהתמיכה של קהל רב בהצעה.

אני תומך בכל לבי בשוויון לאזרחים הערביים כפרטים, ואף בהעדפה מתקנת בנושאי שיכון, רווחה, חינוך וכד'. בכך עמדותיי שונות מאוד מהדעות ששמעתי מפי האנשים שיצאו נגד הצעת פרופ' שגיא. אולם אני מתנגד לחלוטין לכל פגיעה בצביונה הקולקטיבי של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ומה מבטא צביון של מדינה, יותר מהדגל, הסמל וההמנון שלה?

נדהמתי, כיוון שפתאום התברר לי שעמדה שלפני שנים ספורות היתה מוקצית מחמת מאוס, הפכה ללגיטימית בתוך המיינסטרים של החברה הישראלית. אני חושש, שהשבר בין שמאל וימין בנוגע לעתיד השטחים, מתפשט לשבר על יהדותה של המדינה. על אף אמונתי בזכותו של העם היהודי על א"י כולה, אני מצדד בפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל. אולם איני מוכן לחלוקת הארץ, בין מדינה פלשתינאית שאין בה מקום ליהודי חי, לבין מדינה שאינה יהודית.

מחיאות הכפיים שקצר שגיא בעקבות הצעתו, מדאיגות מאוד, כי הן סימפטום. אין הן מבטאות פתיחות וליברליות, אלא חולשה וריפיון.

 הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי - bsh