הבלוג של אורי הייטנר

בכנס שדרות 2005 נשא שר התחבורה אז, מאיר שטרית, הרצאה מרתקת, בה הציג רעיונות לרפורמות בתחום התחבורה בכלל, ובמלחמה בתאונות הדרכים בפרט. חלק ניכר מדבריו הוקדש להסבר מדוע אין התכניות היפות מתממשות בדרך כלל. הוא תאר כמחלת מדינה את התחלופה המהירה של השרים במשרדי הממשלה, בפרט שעמם מתחלפת גם הפקידות הבכירה של המשרדים. במצב זה, אין כל אפשרות לפתח אסטרטגיה, לבנות תכניות לטווח ארוך וליישם אותן. כל שר חדש, רוצה להמציא את הגלגל מחדש ולכן מה שהוכן לפני כניסתו נזרק לפח האשפה. וחמור יותר - השר החדש מבין שימיו במשרד קצרים ולכן אין לו מוטיבציה לבנות מדיניות ארוכת טווח שמישהו אחר יקצור את פירותיה. וכך, נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, כמו המלחמה בתאונות דרכים, נפגעים פגיעה קשה.

שטרית היה אז שר טרי, שנכנס לתפקידו בעקבות פיטורי אביגדור ליברמן מממשלת שרון. עד אז כיהן בתפקיד המיותר של שר שני במשרד האוצר, אתנן פוליטי נטו של נתניהו, שרצה לפצותו על ששרון לא מינה אותו לשר ותפר את התפקיד המוזר. מאז חלפו כמעט שנתיים (באותם ימים השתייך שטרית למחנה נתניהו בליכוד). שטרית כיהן פחות משנה כשר התחבורה. עם הקמת ממשלת אולמרט הוא לא התעקש להישאר במשרד, כדי לקדם וליישם את תכניותיו. הוא החל לכהן כשר השיכון. היום, קצת יותר משנה לאחר כניסתו לתפקיד שר השיכון, הוא עוזב אותו לטובת משרד הפנים. בדרך הוא עוד הספיק להלחם על מינויו לשר המשפטים ולשר האוצר, בעקבות התפטרות השרים שנשאו במשרות הללו. ומה עם תכניותיו הגרנדיוזיות של שטרית למלחמה בתאונות דרכים? מן הסתם הושלכו אחר כבוד לאשפה. הרי יש שר חדש שצריך תכניות שירשמו על שמו.

שר התחבורה הנוכחי הוא שאול מופז – שר ממורמר על שנלקח ממנו הצעצוע הרשום על שמו, תפקיד שר הביטחון. למה דווקא מופז? מופז נחשב לבכיר משטרית. לכן, לאחר שהוברר לו שלא יהיה שר הביטחון, ושתפקידי שר החוץ ושר האוצר תפוסים, ניתן לו לבחור בין תיקי התחבורה והשיכון. בין התיקים הללו, התחבורה נחשב בכיר יותר, ולכן הוא בחר בו, והועדף על שטרית. שטרית נאלץ לקבל את תפקיד שר השיכון, תפקיד חשוב ביותר, אך מבחינתו הוא ירד כיתה ורק חיכה להזדמנות לשדרג את מעמדו. משלא ניתן לו מבוקשו להיות שר האוצר או המשפטים, נטש את התפקיד, בו טרם הספיק להטביע חותם, וקפץ על משרד הפנים שנחשב למכובד יותר.

ככה מתנהלת מדינת ישראל. שום שיקול ענייני אינו מדריך את מנהיגיה. שום אחריות לנושא עליו הוא מופקד. כל מרכז ועדה ובעל תפקיד בקיבוץ, ממלא את תפקידו זמן רב הרבה יותר מאורך כהונת שר בתפקידו. זה כל כך לא רציני. זה כל כך בלתי אחראי. לך תבנה מדינה...

עוד סימפטום לרקב הזה, הוא מדרג הבכירות. ישראל אמורה להיות מדינה ציונית שנשמת אפה היא העליה והקליטה. אולם משרד הקליטה נחשב לזוטר שבמשרדים, שכל מי שמקבל אותו רואה בו קרש קפיצה לשידרוג מהיר ככל הניתן. יש סבב תיקים? יש לשדרג אותו לתפקיד אחר. ומשלא ניתן לו מבוקשו "לעלות כיתה" יש לפצות אותו, בתוספת המשרד המיותר לפיתוח הגליל והנגב, שנתפר רק כדי לתת ג'וב לשמעון פרס. בכל מקום בעולם המערבי, אחד הנושאים החשובים ביותר הוא איכות הסביבה. בישראל זהו תיק זוטר, שאף שר אינו חושק בו. במצב החברתי של ישראל, תיק הרווחה הוא בעל חשיבות עליונה. אך אין זה תפקיד יוקרתי, וכאשר התיק ניתן למפלגת העבודה – שריה ראו בו ארץ גזירה ולאיש לא היה חפץ בו, עד שהרצוג נאנס לקבלו.

אלה הם סימפטומים של מדינה חולה.

* "מקור ראשון"