הבלוג של אורי הייטנר

ב-1992, לאחר שהכנסת חוקקה את חוק זכויות האדם ואת חוק חופש העיסוק, הכריז נשיא בית המשפט העליון אז, אהרון ברק, על מהפיכה משפטית. הכרזה זו לא היתה מעוגנת בחוק, ברצון המחוקק, ברצון יוזמי החוקים הללו (כפי שמבהיר אחד הבולטים בהם, פרופ' אמנון רובינשטיין) – היא היתה מחטף של ברק. מהפיכה בנושא כה מרכזי בחיי המדינה, נעשתה על פי החלטתו של איש אחד.

לא היתה זו הכרזה בעלמא, אלא מהפיכה מעשית, שלה ביטויים רבים. הבולט והמרכזי שבהם הוא המשפטיזציה של חיינו. "הכל שפיט", קבע ברק. "מלוא כל הארץ משפט" הוא הוסיף. ולמעשה פגע בצורה קשה בהפרדת הרשויות בישראל ובמעמדן וסמכויותיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. בית המשפט החל להתערב בסוגיות פוליטיות שאינן בסמכותו. שופטים שלא נבחרו בידי הציבור, העמידו עצמם כערכאת על בנושאים ערכיים ואידאולוגיים, מעשה שפגע בדמוקרטיה. עובדה זו בעייתית שבעתיים, כתוצאה מכך שהרכב בית המשפט מוטה בצורה מובהקת לצד אחד במפה הפוליטית, אותו הגדיר ברק כ"הציבור הנאור".

ניתן להציג דוגמאות רבות לאקטיביזם המשפטי הזה ולנזק שהוא גרם לדמוקרטיה הישראלית. אציג שתיים אופייניות: ערב בחירות 99', אסרה השופטת דליה דורנר על ממשלת נתניהו להחליט על סגירת מטה אש"ף בירושלים – האוריינט האוס. ניתן לתמוך או להתנגד לכוונת הממשלה לסגור את האוריינט האוס, אך אין ספק שזו סמכותה. אין ספק שזו סוגיה פוליטית מובהקת, שאין לבית המשפט כל נגיעה בה. על בית המשפט היה לדחות את העתירות בנדון על הסף, בשל היותן פוליטיות. אך דורנר החליטה החלטה פוליטית על פי השקפת עולמה, ללא כל סמכות. החלטתה – כמוה כמעשה של פוטש.

דוגמה שניה היא מהתקופה האחרונה – החלטת בית המשפט לחייב את הממשלה למגן את כל מוסדות החינוך בשדרות עד תחילת שנה"ל תשס"ח. בניגוד להחלטה על האוריינט האוס, כאן אין המדובר בנושא שנוי במחלוקת פוליטית, ולכן קל לדון בו באובייקטיביות. האם תפקידו של בית המשפט להחליט החלטה בנושא שהוא בסמכותה הבלעדית של הרשות המבצעת? האם הוא הגורם המתקצב, האם הוא זה שקובע סדרי עדיפויות, האם הוא מחליט על חשבון מה תעשה הפעולה? זוהי התערבות בלתי נסבלת, הפוגעת ביכולת המדינה לתפקד.

והוא הדין בהחלטות ביטחוניות מובהקות כמו תוואי הגדר, החלטה על העמדה לדין של קצין על שיקול דעת לקוי בפעילות מבצעית ועוד. שהרי "הכל שפיט", וגם הכרעה על איגוף מימין או משמאל יכולה להידון בבית המשפט.

לא זו בלבד שהמהפיכה הזאת, המשפיעה באופן כה משמעותי על חיינו, נעשתה בצורה בלתי דמוקרטית – נשיא בית המשפט, השולט ללא עוררין על מינוי שופטים חדשים, לא נתן דריסת רגל בבית המשפט למי שלא התייצב דום והתפקד לאג'נדה שלו. וכך, נמנעה בחירתה של המשפטנית הדגולה רות גביזון לעליון, רק כיוון שאין היא שותפה לאג'נדה של ברק, או כפי שכינה זאת ברק בציניות "יש לה אג'נדה". כלומר, יש לה אג'נדה שונה משלו.

כל מי שהעז לחלוק על דרכו של ברק, סומן כאויב שלטון החוק. זאת, אף שמשפטנים דגולים, שהיה להם האומץ להתבטא בחופשיות בנדון, הביעו דעות הפוכות לשל ברק. בולטים בהם נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, סגן הנשיא בדימוס מנחם אילון, פרופ' רות גביזון, פרופ' אמנון רובינשטיין ועוד.

הדרך הזו של בית המשפט גרמה לנזקים רבים.

בית המשפט העמיד עצמו כסמכות ערכית. הוא הביע מחויבות לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך למעשה נקט במדיניות בלתי מאוזנת, שנטתה לא אחת להתעלם מצרכיה היהודיים של המדינה.

האקטיביזם השיפוטי של ברק, שיבש את החיים הדמוקרטיים והפוליטיים בישראל, כיוון שהוא העמיד קבוצת שופטים מעל המערכת הפוליטית המייצגת את מגוון הדעות בציבור, ועומדת למבחן הציבור שיכול להחליפה ולכן הוא משפיע על החלטותיה.

המשפטיזציה של המדינה, ברוח גישתו של ברק, פגעה במלחמה בשחיתות ובמאבק על הנורמות המוסריות של המערכת הציבורית. ברגע שסוגיות של מהוגנות פוליטית, של תקינות פוליטית, של התנהגות נבחרי הציבור, של נורמות פסולות ומושחתות של נבחרי הציבור, אינן נשפטות במגרש הציבורי אלא המשפטי, נוצר מצב שכל מה שאינו פלילי, או כל מה שלא הוכח כפלילי – כשר. וכך, האופנה של בחינת כל התנהגות במשקפיים משפטיות, שחררה את הנבחרים ממשפט מוסרי ונורמטיבי של הציבור, והכשירה את השחיתות והנורמות הפסולות.

הנזק החמור ביותר לו גרמה המהפיכה החוקתית, הוא הפגיעה הקשה במעמדו של בית המשפט העליון. ממעמד מכובד, מורם מעם, בעל סמכות מוסרית עליונה, הנהנה מאמון ללא סייג של הציבור, יותר מכל מוסד אחר, הלך מעמדו של בית המשפט ונפגע, עד כדי סכנה של אבדן אמון הציבור בשלטון החוק ובדמוקרטיה.

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמרים המאשימים את שר המשפטים דניאל פרידמן בפגיעה במעמד בית המשפט. זהו שקר גס. הפגיעה במעמד בית המשפט התרחשה כאשר לבד ממשפטנים ויודעי ח"ן, מרבית הציבור לא שמע כלל את השם דניאל פרידמן. הפגיעה במעמד בית המשפט הוא פרי הבאושים של החטא הקדמון – ההכרזה על המהפיכה החוקתית. ואם הציבור התייחס לכך בסלחנות כאשר בראש המערכת עמד עילוי משפטי כאהרון ברק, שאין עוררין על גאוניותו, לא כך כאשר הוחלף בידי דורית בייניש, שהיא אולי משפטנית מוכשרת, אך היא רחוקה מאוד מלהיות אהרון ברק.

בסיטואציה הזאת, מינויו של דניאל פרידמן היה הצעד הנכון בזמן הנכון. פרידמן הוא משפטן מבריק, בעל שם עולמי, חתן פרס ישראל, אוטוריטה משפטית של ממש. אין הוא נידף כעלה ברוח בפני נשיאת בית המשפט, אלא הוא מסוגל לעמוד מולה ולהציב דרך חלופית לשלה. הוא רפורמטור מטבעו, והמערכת זקוקה לרפורמה כדי להחזיר אותה למסלול, כדי להחזירה למעמדה הציבורי הבכיר, וכדי לתקן את העיוותים בדמוקרטיה הישראלית ובהפרדת הרשויות בישראל כתוצאה מהמהפיכה החוקתית.  

למרבה הצער, התנהלותו של פרידמן בעייתית מאוד, ומקשה על יכולתו להוביל את הרפורמות בהצלחה. הליכה כוחנית ראש בראש נגד נשיאת בית המשפט, אינה דרך קונסטרוקטיבית ליצירת שינוי. ללא תהליך נכון, יקשה על פרידמן מאוד לממש את מטרותיו הנכונות. עליו להידבר עם כל הגורמים, לנסות לבנות הסכמות עם השופטת בייניש, לנסות לגבש תמיכה רחבה בצעדיו, גם במחיר ויתור על חלק מתכניותיו או דחייתן. במקום זאת, הוא נוהג כפיל בחנות חרסינה. על כך נוספות אמירות חסרות אחריות שלו, כמו ה"בדיחה" הממש לא מצחיקה, על היותו בר מזל שהמערכת לא תפרה לו תיק, כמו לרמון. אמירה כזאת, מאדם במעמדו ובתפקידו, חמורה ביותר ומעידה על שיבוש בשיקול הדעת הציבורי שלו ועל הבנה לקויה של מעמדו כשר המשפטים. אפשר להתווכח על כתב האישום ועל פסיקת בית המשפט בפרשת רמון, אך הטענה אודות תפירת התיק חסרת שחר ופרידמן יודע זאת היטב. אמירתו זאת כמוה כהסתה נגד המערכת המשפטית. פרידמן מצטייר יותר ויותר כאיש ריב ומדון, ובדרך זו יקשה עליו מאוד להצליח ברפורמה החיונית כל כך, אותה הוא מנסה לקדם.

אך גם אם התנהלותו של פרידמן בעייתית, התנהלות יריביו חמורה שבעתיים. הקמפיין נגדו, מיד עם מינויו, היה בוטה ומכוער. הצגתו כאוייב העם, בעיקר בפיו של חשין ("אגדע את היד") אך גם של בכירים אחרים במערכת, היתה ניסיון להלך אימים עליו ועל המערכת הפוליטית, לבל יעזו לקדם סדר יום חלופי לשלהם. הוא הדין ב"עליהום" על הצעותיו של פרידמן. במקום דיון ענייני בהצעות, שניתן להסכים להן או להתנגד להן – העדיפו יריביו לנקוט בדרך של התקפות שלוחות רסן על ההצעות והצגתן כחבלה בשלטון החוק ובבית המשפט. מכתבה המתוקשר של דורית בייניש, הולם פוליטיקאי בינוני ולא נשיאת בית המשפט העליון. גם במכתבה היא נמנעת מדיון ענייני בהצעותיו הראויות של פרידמן, ומאשימה אותו בהאשמות חסרות שחר, כמו אי הכרת מערכת המשפט בישראל וכד'.

הכרזתו של ברק אודות המהפיכה החוקתית בישראל, החלה בתהליך התדרדרות מעמדו של בית המשפט העליון. היום, ב"קרב התרנגולים" בין בייניש לפרידמן, מעמדה של המערכת המשפטית התדרדר לשפל שלא היה כמותו.

על כל הצדדים להתעשת כדי להציל ולשקם את מערכת המשפט ושלטון החוק בישראל. על כל הצדדים להרתם לרפורמה של ממש במערכת, שעיקרה – צמצום משמעותי של תופעת המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית. השימוש העודף במטבעות המשפטיים, יצר תהליך אינפלציוני של ירידת ערך המשפט והחוק בישראל, עד כדי סכנה של ממש לדמוקרטיה. המלחמה באינפלציה הזאת, היא מלחמה על נשמתו של בית המשפט ועל נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית. במלחמה הזו, הצעותיו של פרידמן הן בכיוון הנכון. כדאי שלא יסתפק בהיותו צודק, ויתחיל להיות גם חכם בהתנהלותו. מן הראוי שדורית בייניש תבין, שצמצום בסמכויות שבית המשפט נטל לעצמו, תחזק אותו ואת מעמדו.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh