הבלוג של אורי הייטנר

אסון כבד פקד בשבוע שעבר את הגולן. חייל צעיר, בן היישוב חספין, שלח יד בנפשו.

נסעתי להלוויה בבית העלמין בחספין. היה לי ברור, שהחייל יטמן מחוץ לגדר, שהרי זו ההלכה בנוגע למתאבדים. אני יודע שאצלנו, בקיבוצים ובמושבים, מתאבד מקבל אותו הכבוד האחרון כמו כל נפטר. אולם חספין הוא יישוב דתי מאוד, ומן הסתם מנהגו הוא על פי ההלכה.

חספין הוא המרכז האזורי של גוש היישובים הדתיים בגולן. היישוב מספק את השירותים החינוכיים והרוחניים לכל האזור. ביישוב ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר, בית ספר ממלכתי דתי, תלמוד תורה. חיים בו רבנים רבים. רב היישוב הוא הדמות המרכזית בו והמנהיג הבלתי מעורער שלו. החיים הציבוריים של היישוב מתנהלים מתוך הקפדה יתרה על קלה וחמורה. הגעתי לבית העלמין שעה קלה לפני תחילת ההלוויה, ולהפתעתי ראיתי שחלקת הקבר היא בתוך הגדר, כמו קברו של כל נפטר. בהלוויה נאמרו הספדים, אף שאין לספוד למתאבד. בני המשפחה יישבו שבעה על המנוח, אף שאין לשבת שבעה על מתאבד.

שאלתי את הרבנים לפשר הדבר, והתברר לי שאין כאן כל חריג – זה הנוהג. אין מקיימים את ההלכה של קבורת מתאבד מחוץ לגדר. ההסברים ששמעתי ריגשו אותי מאוד. ראשית, אם אין עדים למעשה ההתאבדות, מניחים שאולי לא היתה זו התאבדות אלא תאונה. אכן, במקרה זה לא היו עדים. אולם היה מכתב פרידה. נכון, אך המכתב אינו ראיה חד משמעית. המכתב מעיד על כוונתו של החייל להתאבד, אך מניחים שהמוות עצמו הוא תאונה.

ואם היו עדים? גם כאן, ההנחה היא שיתכן שהלחיצה על ההדק (במקרה זה), או האקט הסופי האחר שהביא לקיצו של המנוח, היו בחלקיק שניה של אי שפיות, ובמקרה זה אין לשפוט את האדם על מעשהו. כמו כן, מניחים שבחלקיק השניה שאחרי המעשה, הוא התחרט עליו, אך כבר לא יכול לעצור אותו. אגב, אין זה רק פלפול ההלכתי – משפטי, הדבר בהחלט הגיוני. לא אחת, אנשים שניסו להתאבד שמחו כשניצלו, ויתכן שגם מי שלא הצליחו, התחרטו אך ההדק כבר נסחט, הרגליים כבר התנתקו מהגג, או החבל כבר התהדק. אין להעניש אדם שבנשמת אפו האחרונה חזר בתשובה. די בספק הזה, כדי שלא להענישו.

ההלכה הקובעת את ביזויו של המתאבד, נובעת מתוך קדושת החיים והרצון להרתיע מפני התאבדות. גלי התאבדות, בעיקר של בני נוער, מעידים על כך שקיימת השפעה של אווירה חברתית על המתאבד, וההלכה הזו נועדה ליצור השפעה שלא תעודד את המעשה. בחברה המאמינה בעולם הבא ומדברת על "עולם שכולו טוב", עלולה להיות משיכה דתית להתאבדות. גם עם אפשרות זו מנסה היהדות להתמודד. ההתייחסות היהודית לחיים היא כאל פיקדון שניתן לנו מידי הקב"ה, ורק הוא קובע מתי לקחתו מאיתנו. "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". ההלכה הקובעת שיש לקבור את המתאבד מחוץ לגדר, נובעת מנימוקים ראויים וחיוביים.

אולם ההלכה הזו פוגעת קשות ברגשות המשפחה. לא זו בלבד שיקירה נפטר מן העולם והאובדן הוא גדול, כאשר מדובר בהתאבדות, הכאב גדול שבעתיים, ועמו רגשות האשם –

האם עשינו הכל כדי למנוע זאת, האם היתה כתובת על הקיר שלא השכלנו לקרוא וכו'. להוסיף על כך פגיעה כה קשה בכבודו – זו כבר ממש התעללות ברגשות המשפחה.

בעימות בין ההלכה לבין האנושיות והשכל הישר, מצאה החברה הדתית את הדרך לבחור באנושיות. לעתים חילונים נוהגים לנוד ל"התפלפלות" הדתית ה"מערימה" כביכול על ההלכה. אולם אני רואה זאת בחיוב רב. זו המשמעות של תורת חיים, של "וחי בהם". אין זו הערמה על ההלכה, אלא מציאת דרך מכובדת להסתדר עם החלקים הקשים בתוכה. הדרך הזו היא דרך הלכתית, והיא ההלכה למעשה. זהו מופת של גישה העושה כל מאמץ לשפוט אדם לקולא, כדי להמעיט בסבל.

לכן, התרגשתי כל כך למשמע הנימוקים שמאפשרים להמנע מביצוע ההלכה הזאת.

... ורק על דבר אחד הצטערתי. על כך שאין הממסד הדתי נוהג כך גם בנושאים אחרים, החל בהתרת עגונות וכלה בהכרה ביהדותם של העולים מחבר העמים.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh